אפצח בגילוי נאות: יגאל וילפנד ואני, עם נישואי בתו לבני, היינו לבני משפחה. אין ספק שהבחירה שלי באילו מפרקי הספר להתמקד, נובעת מהקשר החם הזה.
מכל הנושאים וההתכתבויות הרבות שב"דרכי החיים" של יגאל, בן וחבר עין השופט, בחרתי אפוא בשני נושאים מרכזיים בחייו: הראשון - אהבתו למיכל (בת עין דור, לבית יערי), המובאת במכתבים שנשמרו כאוצר בלום ו"תוכם רצוף אהבה", והשני - הכאוב והמרתק (המלמד יותר מכל על אופיו ועל גישתו של יגאל לחיים), הוא הפרק הנקרא "יומן מחלה־מלחמה־החלמה־תקווה".
פרק זה נכתב במשך שנה תמימה מדי יום ביומו, ולדברי וילפנד, הרופאים הם שהמליצו לו לכתוב, כחלק בלתי נפרד מההתמודדות שלו עם מחלת הסרטן.
גם על הפרק הזה שורה האהבה: אהבת מיכל שמתמסרת כל כולה למלחמה למען החלמתו, ואהבת משפחות שלושת ילדיו ו־11 נכדיו, המנהלים עימו יחדיו קרב נגד המחלה, קרב שלשמחת כולנו הסתיים בניצחון התקווה.
כמה משפטי הקדמה לפני שנפנה אל הספר עצמו. לספר "בדרכי החיים" קדמו כמה ספרים של יגאל שראו לאור במשך השנים: "בדרך הביתה" (1983); "מסע בעקבות שאול - על שאול יפה" (1987); "ויקי" (1992 - שתי מהדורות); "מעגלים" (2006). כמו כן ערך יגאל כשלושים ספרים במסגרת ההוצאה לאור של עין השופט "בכתב", ספריַת פועלים וכן הוצאת "מערכת" של קיבוץ דליה.
לאורך שנותיו עסק יגאל בחינוך ובהוראה של קבוצות במוסד החינוכי הרי אפרים ובהכשרה צעירה בעין השופט, עסק בכתיבה עיתונאית ובעריכה בעיתונים על המשמר, מעריב והדף הירוק, היה מזכיר עין השופט במשך ארבע קדנציות.
הוא כיהן בשליחות מטעם השומר הצעיר ושלום עכשיו בשיקגו (שם שהה עם משפחתו), היה בשליחויות קצרות מטעם "לשכת הקשר" בברית המועצות וייצג את הקיבוץ הארצי בעבודה עם יהדות ברית המועצות. יגאל הוא זה שנתן את השם לפרויקט "בית ראשון במולדת" לעולי ברית המועצות שהגיעו ארצה ושוכנו בקיבוצים.
הציפייה למכתב
חליפת המכתבים בין יגאל למיכל, שהתחילה את הקשר, נמשכה לאורך שנים. קשר המכתבים אומנם הפך במהרה לקשר של אהבה בין השניים, אבל חליפת המכתבים לא נפסקה גם כשהשניים כבר נישאו ונעשו הורים לשלושת ילדיהם.
המכתבים, שלא כבימינו בעידן הווטסאפ, ממלאים את תפקידם כאמצעי הקשר החשוב ביותר בין בני הזוג – בייחוד בתקופות המורכבות של השירות בצה"ל.
יגאל הקפיד לכתוב לאהובתו מהקורסים השונים בצבא, מהימים הארוכים והקשים בזמן מלחמת יום הכיפורים ברמת הגולן, ושוב מימיו במילואים, שדומה שאין להם קץ. הציפייה למכתבים מקננת בשניהם.
מיכל מדווחת על הנעשה בקיבוץ, על הילדים, על הגעגועים, ויגאל משתף על תחושותיו ומספר סיפורים שהוא חווה. המשותף לכל המכתבים - מכל מקום, בכל מצב - הוא הקשר, הגעגועים, האהבה.
בהתכנסות המרגשת שהתקיימה בעין השופט לכבוד צאתו לאור של הספר, לא בכדי הדגישו מרבית הדוברים את תחושת האהבה המרחפת בינות דפיו כך גם בפרק הארוך והכואב מאוד על מחלת הסרטן שלקה בה יגאל. אין ספק שלאהבה הגדולה שהרעיפו עליו בני משפחתו וחבריו היה ויש חלק גדול בהחלמתו.
"יומן המחלה־המלחמה־ההחלמה־והתקווה" נכתב במשך שנה, כאמור כמעט בכל יום בזמן המאבק. ההירתמות למלחמה זו הצריכה מיגאל כוחות נפש וגוף רבים, ולא פחות - את כוחותיהם של מיכל, של ילדיו, של בני ובנות זוגם, וכן את העזרה מהחברים מהקיבוץ ואת המסירות של צוותי הרפואה בבית החולים. היו ודאי עוד אנשים וחברים שעשו כל שביכולתם כדי לסייע.
וילפנד אומנם מתאר ביומנו מדי יום ביומו את תחושותיו כחולה, אבל המרתק והייחודי ב"יומן המחלה" הוא, שתוך כדי חולי כלל לא פשוט, ולמרות האיסור החמור להיפגש עם אנשים (קושי עצום לא להיפגש עם הנכדים), הוא מספר על התרשמותו מהספרים הרבים שהוא קורא; הוא מאזין לחדשות.
הוא קורא עיתונים ומרגיש מעורב בכל המתרחש בקיבוץ ובארץ, אפילו בספורט ("הפועל תל אביב לא הצליחה לנקום במכבי תל אביב על ההפסד הצורב בכדורגל"). הוא עוקב בדאגה אחר חטיפתם של שלושת הנערים, מתאבל מרה עם הוריהם על רציחתם, ועוקב בדריכות אחרי ההתרחשויות במבצע צוק איתן.
יגאל שוחר השלום כותב ביומן:
24-26.7.2014
"היום (שבת) הפסקת אש הומניטרית משמונה בבוקר ועד שמונה בערב. בינתיים יש כבר 40 הרוגים מחיילינו. סיפורי חיים קורעי לב על הצעירים שנפלו ועל משפחותיהם. הרס עצום בעזה - בהחלט באשמת חמאס, אך בכל זאת נורא. מעל 1,000 הרוגים, לפחות 800 מהם אזרחים, 3,500 פצועים והרס עצום. האם יש מוצא? לאן זה הולך?"
לקורא ביומן נדמה שאירועי המלחמה מעורבים במלחמה האישית שלו, וכמעט שאי אפשר להבחין ביניהם.
יום שני 4.8.2014
"מרגיש טוב, אך צריך להישמר מאוד כי מערכת החיסון בשיא חולשתה. מחד גיסא, עושה רושם שבקרוב יזוז משהו במישור הבין־לאומי. מאידך גיסא, נמשכים הפצמ"רים על עוטף עזה וכן שני ניסיונות פיגוע בירושלים".
יום חמישי 7.8.2014
"כבר כמעט יומיים שקט. חוזרים למסלול, חלק מתושבי האזור חזרו, אך רבים עוד מתלבטים ומחכים לראות אם תימשך הפסקת האש או תחודש המלחמה. מתחילים כרגיל ב'מלחמות היהודים'. אמצע השבוע הרגיש, המערכת החיסונית עדיין חלשה מאוד, ובכל זאת מתחזקת מיום ליום. נקווה שעד סוף השבוע אחזור למיטבי".
וכך, גם בשעות ובימים הקשים ביותר, והיו כאלה לא מעטים, יגאל מצליח להיות מעורב, להביע את דעותיו, לזכור חברים, ו... לאהוב. לאהוב עד בלי קץ, כפי שכתבה לו מיכל במלאת לו שבעים שנה: "ולפתע, בלי שום אזהרה (אולי עם...) פוקדת אותנו 'המחלה'. ובימים קשים אלה, בשיא החולי, אתה מתגלה בשיא 'בריאותך', בשיא כוחותיך.
"מאיפה כל הכוחות הללו? כמה קרבה, כמה עומק, כמה יופי ואהבה הביאו לנו הימים הלא קלים הללו. ואתה היית המוקד, עמוד האור שאליו התנקזו כל כך הרבה דאגה, מסירות ואהבה".
