חגית ודוד ישבו בצל הפרגולה המוקפת מכל צדדיה בצמחים מטפסים בשלל צבעים. דוד השתרע נינוח על הנדנדה, לפניו כוס קפה מהמכונה החדשה שקיבלו כמתנת חג מהקיבוץ.
חגית קמה מהכורסה, נטלה מזמרה, והחלה לגזום חלקי צמחים יבשים. לאורכה של המדרכה הרחבה בהקו פרחי שדרת הדק פרי בצהוב כשמשות קטנות ורבות. מרחוק נשמעה המיית המכוניות הנוסעות על כביש 6.
"תראה באיזה מקום יפה אנחנו גרים ובאיזה קיבוץ", רטנה חגית. "מה הם רוצים, החברה האלה של השינוי? מה רע להם? רמת חיים גבוהה, איכות חיים, חינוך טוב.
"נכון אולי שאין תמריץ לעשות יותר מהמינימום, אבל זה ניתן להשיג באמצעות מפגשים מקצועיים שיגרמו להם להבין שהתמורה הלא כספית שיקבלו בתמורה למאמציהם חשובה יותר מכסף.
"טוב עשינו באמת שבהתחלה הצהרנו שלא יהיה שום חיבור בין עבודה וכסף. אומנם מי שלא יעמוד במכסת הימים שהצענו יצטרך לשלם קנס, אבל זה לא נחשב. דוד, הקיץ מתקרב, ועדיין לא החלטנו לאן לנסוע. בטח כבר חשבת על משהו".
"תאמיני לי, עדיין לא חשבתי על זה. בדרום אמריקה - היינו. בסין, ביפן, בווייטנאם, בקמבודיה באוסטרליה ובניו זילנד - היינו. את כל אירופה כבר חרשנו כמה וכמה פעמים. רגע, יש לי רעיון! אולי ניקח קרוז מסביב לעולם?"
"זה רעיון נחמד, אבל חכה רגע. בוא נמשיך לדבר על זה אחרי הגלידה. הגלידה היא גם רעיון לא רע", אמרה חגית ונכנסה הביתה.
"נראה לי שזה סיפור יקר מאוד", אמרה כששבה למרפסת ובידה מגש שעליו שתי צלוחיות גלידה, כוסות ובקבוק שתייה.
"זה נכון, אבל אני חושב שיש לנו מספיק".
"אתה יודע שאנחנו גם רוצים וצריכים קצת לעזור לענת ורונן אחרי הלידה של שון".
"את יודעת מה? ביום ראשון אתקשר לאנדרי מהבנק, ואבדוק איתו מה המצב ומה ניתן לעשות. ממילא לא דיברתי איתו הרבה זמן".
***
בבוקר יום ראשון יצר דוד קשר עם אנדרי. אנדרי פתח את התיק של חגית ודוד וקרא במהירות את המספרים. "מה בעצם אתה רוצה לדעת, דוד?"
"אני רוצה לדעת אם נראה לך סביר שנוציא עכשיו 200 אלף שקל מהחשבון שלנו כדי לממן קרוז מסביב לעולם".
"דוד, אני מכיר אותך כבר הרבה שנים, ואתה יודע בדיוק כמה כסף יש לך. סביר או לא סביר, זה כבר תלוי בך. אומנם הפסדת קצת כסף במניות של טבע, אבל הרווחת יפה בנאסד"ק 500. מי כמוך יודע שיש לכם מספיק כסף, בייחוד אחרי שמכרת את הדירה של ההורים בתל אביב.
"נוסף על זה יש לכם הכנסה קבועה גם מהבית של ההורים של חגית. מבחינתי, סעו לשלום, ותמסרו לקפטן של האונייה שיחכה לי. אם יהיה לי מזל, אולי גם אני אוכל לעשות את זה פעם".
בערב מסר דוד לחגית את תוצאות הבדיקה.
"בוא נבדוק תאריכים", הציעה חגית. "ואתה יודע שאני קצת רגישה לים גלי".
"אל תדאגי. האוניות של הקרוזים האלה הן ענקיות. יש להן איזה עשרים קומות. הים לא מזיז להן".
"דוד, שכחת שהיינו בקרוז לפיורדים באונייה כזאת? בים הצפוני היתה כזאת סערה, שהיה בלתי אפשרי לצאת אפילו לסיפון בלי לעוף. אני כמעט נפלתי מהמיטה. מזל שאתה עצרת אותי".
"זוכר, ודאי שזוכר. והעצירה היתה די נעימה, אם זיכרוני אינו מטעני", הוסיף דוד בחיוך מלֻווה בקריצה. "כבר בדקתי באינטרנט. בתחילת ספטמבר יש הפלגה, ועדיין יש להם מקומות. אנחנו צריכים רק לבדוק שתאריכים לא נופלים על מועד ההצבעה".
***
השעה היא אחת עשר בלילה, וגדעון כיבה את הטלוויזיה. הקונצרט בערוץ "מיצו" הסתיים, ובערוצי החדשות כבר אין הוא צופה. הם מרגיזים אותו כל כך, עד כדי קשיים בהירדמות. גם כך לא נעים לו להיכנס לבדו למיטה הגדולה.
הטלפון הקווי צלצל. מי יכול להתקשר אליי בשעה כזאת? הלקוחות שלנו לא מתקשרים אליי הביתה. גם אראלה ממפעל הפיס לעולם לא תחפש אותי. אולי זו שלומית? לא, שלומית אף פעם לא ערה בשעות כאלה. נו, טוב. אלך לענות. זה מישהו מאוד עקשן.
"הלו?"
"שלום אבא, מצטערת על השעה".
"שלומית? מה קרה?"
"לא, אל תדאג. לא קרה שום דבר מיוחד, חוץ מזה שהבנק הודיע לנו שאם לא נשלם החודש את המשכנתא במועד, הם ינקטו כל מיני אמצעים, כולל פינוי מהדירה. עשינו את כל המאמצים להכניס יותר כסף. אתה יודע שרונן עובד כבר משמרת וחצי במשרד, ושבקושי רואים אותו בבית. גם אני עושה ככל יכולתי. זה לא מספיק. אנחנו צריכים את העזרה שלך".
"שלומית, את כל מה שהיה לי נתתי לכם. התקציב שאני מקבל בקושי מספיק לי לגמור את החודש".
"אבא, אני לא מבינה. הרי כל המפעל על הראש שלך. השכירים שעובדים תחתיך מקבלים משכורות שמנות ורכב, ורק אתה - האידאליסט התמים - עובד בשביל כולם. תראה את השכנים שלך, חגית ודוד. אולי הם אנשים עם עקרונות, אבל ענת ורונן שלהם כבר קנו דירה בהרצליה".
"מה אני יכול לעשות?"
"אבא, יש לי הצעה בשבילך. תעשה מה שראובן או חיים כבר עשו לפניך".
"מה עשו ראובן וחיים?"
"תגיד לי אבא, אתה בכלל בקיבוץ? גם חיים וגם ראובן לקחו שנת חופש שהתארכה לשנתיים, וקיבלו את כל הכסף לחשבון הבנק שלהם".
"שלומית, אומנם את יודעת על הקיבוץ יותר ממני, ותמיד ידעת, אבל זה לא פשוט כל כך כמו שאת חושבת. לפי התקנון של הקיבוץ, מי שיוצא לשנת חופש צריך גם לצאת מהבית, מהקיבוץ. לאן אני אצא?"
"אבא, עד היום אני לא מבינה איך עם הנאיביות שלך הצלחת כל כך במפעל. מה הבעיה לשכור איזה חדר במושב? אתה יכול לשכור חדר קטן וזול מאוד במושב, ובעצם להמשיך לגור בבית שלך. הרי הקיבוץ לא ישכיר אותו. גם את זה עשו כבר החברים שלך".
"שלומית, אני לא מתכוון בגילי המתקדם לשחק בכל מיני משחקים שנוגדים את העקרונות שלי. אלה העקרונות שהאמנתי בהם ושבגללם באתי וחייתי בקיבוץ. אני מציע שתשקלו לחזור לקיבוץ, בשלב ראשון כתושבים ולאחר מכן כחברים. אני מעריך שבתוך זמן קצר יעבור הקיבוץ שינוי בצורה מסודרת, כמו הרוב הגדול של הקיבוצים, ודרך החיים החדשה תתאים גם לכם".
"אבא, איפה אתה חי? אתה שוב טועה, ובגדול. לא הולך להיות שום שינוי. הקבוצה שחגית ודוד הם בין המובילים שלה חכמה הרבה יותר מהקבוצה של השינוי.
"במקום לערוך ויכוח בעד ונגד השינוי הם המציאו את הרעיון של שיתופי מתחדש, ועליו הם עובדים כבר שלוש שנים. בכל ההצעה אין שום דבר מתחדש בפועל. יש ניסיון פתטי לשמור כאילו על הקיים. חלק גדול מהחברים שבאופן טבעי חושש משינוי נתלה על הענף הרעוע הזה, ודוחה את ההכרעה החיונית להמשך הצמיחה והקיום של הקיבוץ".
***
אחרי שנתיים, לאחר גיבוש ההצעות של קבוצת ההתחדשות השיתופית, יצאה לאור חוברת ערוכה יפה וחולקה לחברים. הקבוצה המובילה קבעה מועד לפגישה שבה יסוכמו לקחי העבר, וכן יוחלט בה על המשך הפעילות לקראת ההצבעה על אישורה או על דחייתה של החוברת.
את הפגישה ניהל דוד, המנוסה מאוד בהנחיית שיחות. ראשון ביקש את רשות הדיבור שמוליק. שמוליק ידוע בקיבוץ כאיש עקרונות ישר והגון. "תראו חבר'ה", הוא פתח ואמר, "בוא נהיה כנים עם עצמנו. לפני שלוש שנים השגנו רוב זעום על פני אלו שרצו שינוי.
"השגנו את זה באמצעות טקטיקה מתוחכמת של מתן מה שמתנגדינו קוראים שוחד בחירות, בדמות סכומי כסף שיחולקו ליורשיהם של החברים הוותיקים בבוא העת. להצבעה העתידית, בעוד זמן לא רב, נראה לי שזה לא יספיק.
"אני חושב, ושמענו את זה גם בשיחות ההבהרה, שאם נלך במידה מסוימת לקראת המיעוט הגדול שלא איתנו, ונסכים לתשלום כספי עבור מילוי תורניות, נוכל לגייס עוד תומכים מבין המיעוט הגדול הזה".
"שמוליק, מה קרה לך?" התפרצה חגית ברוגז לדבריו. "מי כמוך יודע שהחלטנו לא לקבל שום הצעה שקושרת כסף לעבודה? כסף ועבודה הם כמו חזיר לאיש דתי, ומבחינתי הקיבוץ השיתופי הוא כמו דת".
"חגית", ענה שמוליק בכאב, "הקיצוניות שלך לא תעזור לנו להשיג את הרוב המתבקש לאישור החוברת".
אחרי שמוליק הרים את ידו יוסי. "אני רוצה להגיד כמה דברים", אמר בנחישות. "אני יודע שלא תמיד אתם אוהבים את מה שאני אומר, אבל בכל זאת אומר את מה שיש לי לומר".
יוסי הוא טיפוס מיוחד בקיבוץ. עד היום מתנוססת ליד מיטתו תמונתו של סטלין, שמש העמים שהמשיך יוסי להעריץ גם לאחר שהתגלו כל מעשי האימים שלו, וגם לאחר שהתנועה ניסתה לשכוח ולהשכיח את הזדהותה איתו ועם משטרו.
באחד במאי, מדי שנה בשנה, עדיין מטפס יוסי על הסילו ומניף את הדגל האדום. כל סטייה מעקרונות הקיבוץ השיתופי היא בעיניו מעשה נפשע. תגובות פושרות ולא קשוחות כנגד "הפושעים" זכו תמיד לגינויים קשים מצד יוסי. כשמרוססות בקיבוץ באישון לילה כתובות נאצה, השמועות אומרות שזהו מעשה ידיו של יוסי. שמועה אחרת אומרת שהוא בסדר גמור אם הוא לוקח את הכדורים בזמן.
"חברים, אתם כולכם רכיכות", זעק יוסי. "מאבק צריך לנהל בצורה תקיפה, ואפילו תוקפנית. אתם חושבים שברית המועצות היתה מנצחת במלחמה בלי העמידה של סטלין, שהיום אתם חושבים שהוא פושע ומשווים אותו להיטלר?"
"די, יוסי!" היסה אותו דוד. "די! דבר לעניין. כבר שמענו את זה ממך הרבה פעמים. מה אתה רוצה להגיד בנושא שלנו?"
"אני רוצה להגיד שהצלחנו בהצבעה הראשונה בעיקר בגלל שבעצם קנינו את הוותיקים. לקראת ההצבעה הבאה נראה לי שזה לא יספיק. אני חושב שהמטרה שלנו מקדשת את כל האמצעים, גם אם הם מה שקרוי מתחת לחגורה.
"מה שאני מציע, זה ללכלך את שמם של אלו שפועלים נגדנו. אם אתם איסטניסטים וזה לא נאה לכם, אני מוכן לעשות את העבודה. אתם יכולים אפילו להסתייג ממני ולהופיע כאילו אתם נקיים.
"הטבע של האנשים הוא להתעניין בשמועות, בייחוד אם הן רעות. חברי הקיבוץ לא שונים מאחרים. לי זה ברור שחלק מהחברים, שהיו די אדישים עד היום לתוצאות הבחירות, יקבלו את השמועות כאילו הן אולי נכונות ויצביעו בעדנו ונגדם".
"אתה רציני?!" פקח דוד עיניו בפליאה.
"אני אסביר. זה די פשוט לפזר שמועות כאלה. לדוגמה, אחרי שאחד המתנגדים לנו יגיד משהו שעלול להשפיע על הציבור, אקפוץ ואגיד שאין לו זכות דיבור, כי הוא לא רושם בחדר האוכל את כל המזון שעל המגש שלו. אין לי שום בעיה להגיד לו את הדברים בפרצוף".
"אז אתה רציני".
"רציני, ועוד איך רציני. וזה לא רק הדג שמתחבא מתחת לאורז. אין לי גם בעיה להגיד בפומבי למישהו משלהם שראיתי שהוא עושה נסיעות פרטיות ברכב של הענף. יש לי עוד הרבה רעיונות, והעיקר שנצליח לדחות את השינוי שהמתחדשים האלה חושבים שהוא בלתי נמנע".
"להזכיר לך מה אומרים על זה?" לכסן אליו דוד את מבטו.
"לא מעניין אותי מה אומרים!" צווח יוסי. "במלחמה הזאת כל האמצעים כשרים, והם כולם מקדשים את המטרה".
"ובכל זאת אזכיר לך", ענה לו דוד במתינות. "על זה אומרים: הפוסל - במומו פוסל".
***
"שלומית, תמיד היו ידיי נקיות, והן נשארו נקיות. אנא סלחי לי", הקריא המזכיר לשלומית מתוך הפתק שהחזיק בידו. "אני משתתף בצערך. אין ספק שאבא שלך ישר כסרגל".
"היה ישר! ואיך זה בדיוק עזר לו? ואיך זה עוזר עכשיו לי?" התייפחה שלומית בכאב אין־סופי.
