מירב שני־ישראלי ואני יושבות במרפסת שטופת שמש סתווית באילת השחר, וסביבנו עצי הדר שענפיהם כפופים מכובד הפרי הכתום. מדי פעם בפעם נשמע רחש של תפוז או של קלמנטינה הצונחים ארצה.
אנו נמצאות במקום אחר ובזמן שונה לגמרי, כשסיפור הספר "עיר ואם" של שני־ישראלי נפרש לעינינו.
"הסיפור הראשון היה קל, השני קצת קשה יותר". שני-ישראלי, צילום: שלומי מוצפי "הסיפור הראשון היה קל, השני קצת קשה יותר". שני-ישראלי, צילום: שלומי מוצפי
"הסיפור הראשון היה קל, השני קצת קשה יותר". שני-ישראלי, צילום: שלומי מוצפי
("הסיפור הראשון היה קל, השני קצת קשה יותר". שני-ישראלי, צילום: שלומי מוצפי )
הסיפור נושא אותנו לתקופה אחרת, לא ממש ברורה. לא מההיסטוריה המוכרת לנו, תקופה פרה־היסטורית לא ידועה. "מה אנחנו יודעים על הפרה־היסטוריה?" שואלת שני־ישראלי. "אולי שזה רגע לפני ההיסטוריה. אני רק יודעת שהסיפור שלי היה שם, היה ממש. הדברים אכן קרו שם. כתבתי - ונדהמתי".
את הספר החלה שני־ישראלי כתרגיל כתיבה, סיפור קצר. "בהשפעת 'ערפילי אבלון', וגם בהשפעת טיול באירלנד", היא אומרת, "שהעלה בי מעין זיכרונות, כתבתי על עיר המונהגת בידי נשים, אך יש בה גם גברים, זוגות, ילדים. עיר ואם.
"בספר מתוארים בפרוטרוט הבגדים שלובשים אנשי העיר והטקסים שהם עורכים, ויש אפילו פרק על שיטת הכלכלה הייחודית שלה - שותפות מלאה, שלא דומה בכלל לקומוניזם.
"בעיר נהוגים טקסים כמו ימי השוויון, היום הארוך והיום הקצר ביותר וחגיגות פריון - אחר כך נוכחתי שכך חגגו הקלטים, והתחלתי לברר עליהם - ואנשים מבחוץ מגיעים אליה כדי לשאוב ידע. גם הגברים בעיר חופשיים לנפשם.
"האנשים בה חיים בזוגות או ביחידות, באווירה לא פוליטית, ועוסקים באומנות, בחקלאות, במסחר - בכל מה שהם רוצים לעסוק".
להיות אישה
בטיול בר מצווה לבנה טיילה שני־ישראלי באזור הקלטי בגליסיה שבדרום ספרד. "הגענו לעיר בדרך צליינית", היא מספרת, "בדיוק לחגיגה השנתית, ומצאתי שם את כל מה שכתבתי בספר: החומה והחגיגות מחוצה לה, הנגינה בחמת חלילים, כינור ונבל, חגיגות ימי השוויון בין החורף לקיץ - בדיוק כמו בספר.
"אלא שבסיפור שלי מתחלקים האנשים ביום הפריון לזוגות, מתפזרים בגבעות ומתעלסים, ואם יורד גשם - האירוע הצליח. בגליסיה הסתיים היום בהדלקת מדורות לצורך שריפת חטאים, שאינם קיימים בספרי, כי הטקסים בספר פונים אל אמא אדמה, האלה.
"אין בהם תחינות ובקשות, יש ריקודים והכרת תודה. מין טקס הדומה לחג השבועות - מביאים מפרי האדמה, הכוהנות מברכות, ובסוף מגיע הגשם. וכן, כולם יחפים". גם סיפור אישי יש בספר, על אירידי - אישה שנולדה, חיה ומתה בעיר.
"היא והעיר אחת הן, וכשמגיע נסיך, הם מתאהבים. הוא צריך לחזור והיא מסרבת לבוא עִמו, כי הוא מזהיר אותה: 'לא תוכלי להסתובב יחפה', אך היא לא תוותר על המגע הישיר עם האדמה, אם כל חי. גם כשהעיר נעלמת לבסוף, היא שורדת בלבבות".
הסיפור השני ב"עיר ואם" מתרחש בשנות התשעים, וגם הוא עוסק באישה צעירה, אלונה, שאף שאינה יודעת זאת, קשורה לעיר הקדומה ולעולם המכבד מיניות ונשיות, ידע עמוק כאוקיינוס שהעולם כולו עדיין מזלזל בו.
"הסיפור הראשון היה קל", מודה שני־ישראלי, "הוא נבע ממקום מפתיע ומסקרן. השני היה קצת קשה יותר. למעשה, הוא משמש ראי לסיפור הראשון. הידע, והספר שכתבתי בזכותו, עדיין בוערים בי. אני חיה אותם.
"היה לי חשוב לעשות הקבלה בין התקופה הקדומה שבה עוסק הסיפור הראשון להיום - הקבלה שקיימת אצלי בתחושות ובתת־מודע. ואכן, אנשים שקראו את הספר הבינו על מה אני מדברת. כאילו הכרתי את העיר ההיא מבפנים, את העולם שבו לא חטאנו, לא פשענו, ואין דת שמטילה מורא, ואין אלוהים שמעניש".
בעולם שבראה שני־ישראלי, אמא אדמה היא הכל: היא הנקבה הסולחת והמבינה, ושאם רק תבקש ממנה - תקבל. "כיום אין מהות נשית", היא קובלת. "הרעיון הכללי הוא שכולנו בני אדם, במהות גברית או נשית, ושנעשה מה שאנחנו באמת רוצים.
"להיות אישה, בדיוק כמו שאת, לא בעולם הפמיניסטי או הגברי, לקבל כבוד על מיניות, לא על פיתוי - זה הידע הנשי שהספר מוביל. להיות אישה אמיתית. אגב, בסין עדיין קיים שבט מטריארכלי, שבט הנאשי, שיושב על ההרים בגבול עם טיבט.
השלטון הקומוניסטי כפה עליהם נישואין, בשעתו. נראה לי שגם בתקופות העלומות היה רוע, היו מלחמות, אך היו גם אזורים שהיו בהם שפע ושלום. העולם לא נוצר עם הרוע.
יש תקופה עמוסה בסיפורים שאיננו יודעים עליהם, ומשהו במהות הזאת ודאי היה, עם נשים מנהיגות, לא שולטות. כמו אמא בבית".
"עיר ואם" הוא ספרה הראשון של שני־ישראלי, עיתונאית זה עשרים שנה שהתמחתה גם בלימודי מגדר, כמנחת קבוצות וכתומכת לידה.
היא אם לשלושה, והצפינה עם בנה הבכור בעקבות נדב ישראלי, "שהיה תלמיד באחת הקבוצות שהנחיתי", והפך לבן־זוגה ולאבי שתי בנותיה הצעירות. כיום היא לומדת בבית ברל לקראת תואר במגדר.
את הספר כתבה במשך שלוש שנים, ובשבועות הקרובים הוא יראה אור בסיוע ג'אמפסטארטר, אתר מימון המונים. "בהתחלה זה נראה לי מטורף ומפחיד, בערך כמו מבחן פסיכומטרי", היא מודה. "לא העזתי לבד, ומצאתי עורכת שסייעה לי בנושא. להוציא ספר זה סוג של התאבדות".
את מאמינה שתצליחי?
"הכנתי טבלה של כל האנשים שאני יכולה לפנות אליהם אישית. יש אנשים שקונים כדי לעזור. גם אני תמכתי בעבר בפרויקטים של חברים - ספר, הצגה או סרט".
מה תעשי כשהספר יגיע לאן שצריך?
"זה ברור", היא מחייכת, "אעבור לספר הבא ואכתוב על בת פרעה. זה לא סתם שהיא הצילה את משה. היא תכננה את זה עם מרים. בספר השלישי אספר איך בניתי את הבית שלי. זה היה מטורף".