כאומנים מצליחים רבים, גם דרכם האומנותית של המאיירים אור ומורן יוגב, אח ואחות מקיבוץ דן, החלה בחיפוש שורשים. "סבא שלנו עלה מאתיופיה בשנות הארבעים, וזה בערך כל מה שאנחנו יודעים עליו", מספרים מורן (32) ואור (30).
"אנחנו לא יודעים למה הוא החליט לעלות, איזו משפחה השאיר אחריו או איך שרד את המסע. הוא היה טיפוס שקט ולא דיבר הרבה, וגם אמא שלנו לא שאלה הרבה שאלות. כל מה שאנחנו יודעים זה שהוא הגיע לארץ עם ידיד ברכיבה על חמור".
כשלא מצאו תשובות לשאלות אצל אמם, הרחיבו השניים את החיפושים. "פנינו למכובדים בקרב יוצאי אתיופיה בישראל", אומרת מורן, "כי באתיופיה של אותם הימים לא היה מרשם אוכלוסין.
"הזקנים הם מקור המידע המרכזי, ובאמת יש להם ידע מרשים שמקיף דורות. פרסמנו בכמה קבוצות את התמונה של סבא, אפרים סלומון שמו, אבל לא מצאנו שום מידע מהימן. לצערנו, הוא נפטר זמן רב לפני שנולדנו. לא הכרנו אותו בכלל".
המסתורין שאפפו את דמותו של הסב הובילו את האחים למסע חיפוש אחר קורותיו. כסטודנטים לתקשורת חזותית במנשר (מורן) ובבצלאל (אור), בחרו השניים - שנולדו לאם ממוצא אתיופי־עיראקי ולאב ממוצא רומני - לייחד את עבודות הגמר של לימודיהם לסיפורו העלום.
מצוידים בעקשנות וביצירתיות, הם פצחו בעבודת חקר מעמיקה על העלייה האתיופית ומורשתה. בדרך גיבשו סגנון ייחודי השואב השראה מהאומנות האתיופית המסורתית, התפרסמו כמאיירים המתמחים באומנות אתיופית, והחלו להציג מיצירותיהם בתערוכות בארץ ובעולם.
עם עבודותיהם נמנים ספרי הילדים 'ירוס הולכת לירוסלם' (בת־עמי מלניק, איור: מורן יוגב), 'למה לחסידות הלבנות כנפיים שחורות ולשחורות בטן לבנה' (יוסי גודארד, איור: אור יוגב), ויש עוד רבות נוספות.
"הלימודים הובילו אותנו, כל אחד בדרכו, לסיפורה של העלייה האתיופית", מאשרת מורן, המתגוררת כיום בקיבוץ הגושרים ומתפרנסת כמאיירת וכמעצבת גרפית עצמאית. "עבודת הגמר שלי נקראה 'רבע אתיופית', וניסתה לברר מה זה אומר להיות בעלת שורשים אתיופיים בקיבוץ של השומר הצעיר".
"גם עבודת הגמר שלי עסקה בעלייה האתיופית, ונקראה 'סיפורי סבא בדרך מאדיס אבבה'", ממשיך אור, המתגורר כעת בירושלים ומתפרנס גם הוא מאיור ומעיצוב גרפי.
"לקחתי את סיפורו של סבא, ושילבתי באגדות עַם אתיופיות שהכרתי תוך כדי המחקר. באחד האיורים, למשל, מצויר סבא כשהוא מגיע לארץ רכוב על גב חסידה. ברור שזה לא מה שקרה, אבל סיפורי העם פתחו לי חלון הצצה אל העבר שלו, לסיפורים שאולי ליוו גם אותו".
התחלה בגזיר עיתון
הצלילה של מורן ושל אור אל מעמקי התרבות האתיופית לא התרחשה ביום אחד. כבני קיבוץ מהגליל, גדלו השניים הרחק ממרכזי הפעילות של קהילות יוצאי אתיופיה בישראל, ונדרש להם לא מעט זמן כדי לגשר על הפער.
"זה התחיל כשביקרתי חברים בירושלים", נזכרת מורן. "ליד בית ראש הממשלה פגשתי בחור ששבת רעב כנגד הגזענות בחברה הישראלית.
"הוא התחיל את המחאה שלו באוהל שחור, אבל בהוראת בית המשפט נאלץ לשנות את צבעו ללבן בטענה ששחור זה לא אסתטי. התחלנו לשוחח. גיליתי ששמו יאיו, וסיפרתי לו את הסיפור של סבי. הוא אמר לי שאפשר לגלות עליו פרטים דרך הזקנים בקהילה, והציע לחפש גם בבית התפוצות".
מורן החלה לחפש, וכך נתקלה בכמה קטעים ארכיוניים. "מצאתי כתבה משנות החמישים על רצח בפרדסים באזור השרון, ושמו של סבא הוזכר בתור עד. לא גילינו הרבה פרטים נוספים, אבל גזיר העיתון הזה עודד אותי להמשיך. הבנתי שעם קצת מזל ומאמץ אולי נצליח לגלות משהו".
"תמיד נמשכנו לשורשים האתיופיים שלנו, אבל רק בלימודים התאפשר לנו לתת לזה ביטוי", אומר אור. "לשמחתי הרימה מורן את הכפפה ויצאה לחקור, וסללה גם עבורי את הדרך. אחרי כן מצאתי עוד כתבה מעניינת על צעיר אתיופי שהגיע לארץ בשנות הארבעים.
"סוּפר בה על צעיר שעשה את המסע לישראל כדי למצוא את אביו ולספר לו שאמו נפטרה, ושהנדר שלו הופר. הסיפור, כדרך הטבע, הצית את דמיוני, אבל לא מצאתי הוכחה לכך שזה אכן סבא. שוב נשארנו עם מעט מידע ועם הרבה סקרנות".
כשהחיפוש הארכיוני הגיע לנקודת אין מוצא, מצאו האחים דרכים חלופיות להתקרב אל סבם. "החלטתי שכחלק מהמחקר אני חייבת לטעום אוכל אתיופי", אומרת מורן.
"הזמנתי את אור למסעדה אתיופית טבעונית בתל אביב בשם 'טנאת'. שם הכרנו את בעל המסעדה, אדם בשם יצחק חזקיהו. הוא סיפר לנו הרבה על הקהילה ועל האוכל, וחשף אותנו לתבלינים ולתבשילים. אחרי כן הבאנו לשם גם את אמא. היא נהנתה מאוד, לקחה מתכונים, ואפילו הכינה לנו כמה מהם בבית".
"האוכל היה נהדר, אך החוויה הכללית הייתה מעניינת יותר", מוסיף אור. "יצחק הוא הבעלים, הטבח וגם המלצר. הכול מתנהל כאילו בזמנים אחרים. אף אחד לא ממהר לשום מקום. ישבנו שם זמן ממושך, שתינו בירה אתיופית שיצחק מייבא במיוחד, ושמענו מוזיקה אתיופית. אחר כך העמקתי את המחקר שלי במוזיקה האתיופית.
"הכרתי סוגים רבים של מוזיקה מתור הזהב של המוזיקה האתיופית. הלכנו להופעות של זמרים אתיופיים מפורסמים, כמו מחמוד אחמד, ונחשפנו לאומנים מקומיים העושים מוזיקה בהשראה אתיופית, כמו למשל 'זבולון דאב סיסטם'.
"אילן סמילן, המתופף של הלהקה, פנה למורן כדי שתעצב עבור הלהקה עטיפה לאחד האלבומים. זה היה מרגש מאוד, ממש סגירת מעגל".
ברגע שטעמו מעט ממורשת סבם, כבר קשה היה לעצור. "שמענו שמתקיימת בארץ הופעה של טדי אפרו, מהזמרים האתיופים המוּכרים ביותר בעולם", מספר אור.
"החלטנו ללכת. היה צפוף מאוד, ובשלב מסוים יצאנו החוצה לשאוף אוויר. בחוץ פגשנו במקרה אומן בשם שי פדרו, מחזאי ושחקן תיאטרון וממארגני הסיגדיאדה - פסטיבל תרבות אתיופית.
"הוא הזמין אותנו לְמופע היחיד שלו, 'גור אריה יהודה', המגולל את סיפור עלייתו לארץ. צפינו במופע, ושם קלטתי שיש הרבה דרכים לספר את סיפור העלייה האתיופית. שגם אני יכול לספר את הסיפור בכלים שיש לי".
"שי היה גם זה שחשף אותנו לקבוצות של יוצאי אתיופיה בפייסבוק, והמליץ לנו לפרסם בהן את התמונה של סבא", מוסיפה מורן. "פרסמתי את התמונה ואת סיפורו, והרבה אנשים שיתפו פעולה וכתבו לי שהם שאלו את הוריהם עליו, אבל לא הגעתי לשום מידע ממשי.
"לא התקדמנו בחיפושים, אבל התחושה הייתה שאנחנו לגמרי רצויים, שאנחנו חלק מקהילה מגובשת ורחבה. פגשנו אנשים טובים שהפכו לחברים שלנו, עד היום".
"בתקופה שבה חיפשתי נושא לעבודת גמר, הוצגה במוזיאון ארץ ישראל תערוכה בשם 'אתיופיה'", ממשיכה מורן. "בדרך לתערוכה פגשתי בחור בשם דוד, עובד תחזוקה ממוצא אתיופי. הוא ראה אותי ושאל אם גם אני הולכת לתערוכה. עניתי שכן, וסיפרתי לו למה אני רוצה ללכת לשם.
"הוא התרגש מהסיפור, והיה גאה מאוד הן על התערוכה והן על המוצא שלו. הוא לקח אותי לתערוכה, ערך לי סיור מודרך, וסיפר לי על כל הדברים שהוצגו בה.
"היה שם שטיח גדול, מורכב מריבועים רקומים וצבעוניים המספרים סיפורים מהתנ״ך. שם נפל לי האסימון - זה מה שאני רוצה לעשות! אני חושבת שהשטיח הזה הוא ההשראה לכל הפרויקט שלי".
קול לנשים
בד בבד עם ההתקרבות לתרבות האתיופית, החל להתגבש גם סגנונם האישי. אט־אט מצאו השניים קול אומנותי משלהם, כזה החוגג את האומנות האתיופית המסורתית ומוסיף לה טכניקות ואלמנטים עכשוויים.
עבודות הגמר של לימודיהם זכו לתהודה נרחבת, ומיצבו אותם כמאיירים בולטים בישראל ומחוצה לה. מורן סומנה כאחת מעשרת האומנים המבטיחים של עיתון הארץ, ועבודתו של אור הוצגה בגלריה בלונדון וממשיכה בימים אלו לעוד אתרים בעולם.
עם תום הלימודים כבר הפכו האחים מהגליל למאיירים מבוקשים החתומים על ספרים, על פוסטרים, על אלבומי מוזיקה ועל פרויקטים נוספים, רבים מהם בעלי אוריינטציה לתרבות האתיופית.
"אכן, איירנו לא מעט פרויקטים הקשורים לתרבות האתיופית, אך לא רק", מדגישה מורן. "אחד הספרים המרתקים שאיירתי דווקא לא עסק בעלייה האתיופית - 'מרים ספרי לי את' מאת אורנה פילץ (הוצאת כנרת זמורה־ביתן). הספר מגולל את סיפורה של מרים, אחותו של משה המקראי, שבתושייה ובחוכמה הצילה את חיי אחיה.
"בספרות ילדים לא פוגשים הרבה גיבורות, וגם כשהן מופיעות - הן בדרך כלל זקוקות לעזרתו של הגבר. כאן זה הפוך. אני מתחברת מאוד לרצון להחזיר לנשים את הקול שלהן, וגאה כשנופלת בחלקי ההזדמנות להיות חלק מפרויקט כזה. לשמחתי רואים כיום יותר ספרים שעושים זאת.
"עכשיו למשל אני מאיירת ספר על שרה אהרונסון, עוד גיבורה מקומית עם סיפור מרתק".
"לפני כמה חודשים איירתי מגזין ילדים בשם 'אדם צעיר'", מספר אור. "הגיליון עסק בנושא האומץ, ללא קשר לתרבות האתיופית, ומוצגים בו טקסטים מאוירים שבודקים מהו אומץ ומיהו אדם אמיץ.
"המגזין פונה לילדות ולילדים, אבל המסרים שלו הם מורכבים, מעוררי מחשבה, לא פשטניים. אני מעריך כל פרויקט שמשקיע בתרבות לילדים ומכבד את נקודת המבט של קוראים וצופים צעירים. ילד שנחשף לתרבות איכותית יהיה גם מבוגר שנלחם על תרבות איכותית".
לצד ההתקרבות אל המורשת האתיופית, אין השניים מרגישים בהכרח נוח לשמש כנציגיה. כשעולה שאלת מחאת יוצאי אתיופיה הם מביעים עמדה מורכבת, כזו המכירה בזהות הייחודית שלהם כאומנים ממוצא אתיופי שגדלו בבועה הקיבוצית.
עוד הם גאים להיות מזוהים עם אומנות אתיופית, הם לא מרגישים שמגיעה להם הזכות להיות הפנים שלה. כבני קיבוץ, כך נדמה, חמקו מהאפליה לרעה המאפיינת את היחס הרוֹוח כלפי יוצאי אתיופיה בישראל. "בתור בן קיבוץ לא התבגרתי כישראלי יוצא אתיופיה, ולא חוויתי את המשמעות החברתית־תרבותית של זה", מסביר אור.
"לא הכרתי את קשיי ההתאקלמות ואת הגזענות שבני הקהילות מוחים נגדה, וגם לא את הדברים היפים, כמו האומנות והפולקלור, שלשמחתי גיליתי בשנים האחרונות. אני גאה שרואים בנו חלק מהמורשת האומנותית של העדה, אבל לא מרגיש שיש לנו זכות להיות הדוברים שלה.
"יש עוד הרבה אומנים יוצאי אתיופיה שעושים אומנות טובה לא פחות, ואולי אף יותר, מאיתנו, אומנים ואקטיביסטים שהרוויחו את זכות הדיבור. מעולם לא נתקלתי בשום התייחסות שלילית לצבע העור שלי או למוצא - לא בקיבוץ, לא בבית הספר, לא בתנועת הנוער ולא בצבא.
"להפך, אנשים בדרך כלל מתלהבים מהסיפור, והוא משמש נקודת חוזק. מובן שגדלנו במקום עם הרבה פריווילגיות, ואני מודע לכך ומודה על זה שלא חוויתי אפילו טיפה מהאפליה לרעה ומהגזענות שבהן נתקלים יוצאי אתיופיה.
"אני מקווה שהזמן יעשה את שלו, ושהילדים של היום יזכו לגדול בסביבה מקבלת ותומכת כמו זו שאני גדלתי בה, סביבה שבה למוצא אין שום משמעות שלילית. אולי כשיסופר הסיפור של כל קהילה, נבין כמה אנחנו דומים.
"לכל עלייה יש סיפורים משלה, ובכל הסיפורים מדובר על נשים וגברים שעשו מאמץ בלתי רגיל, נשים וגברים שהקריבו את כל שהיה להם, בגוף ובנפש, והחליטו שהם רוצים עתיד טוב יותר עבור ילדיהם".
"גם אני, כמו אור, תמיד תפסתי את המוצא האתיופי שלי כנקודת חוזק", מסכימה מורן. "אף פעם לא הרגשתי שהופליתי לרעה בגלל הצבע שלי, ההפך הוא הנכון. זה תמיד מקור לגאווה. רק כשיצאנו מהקיבוץ נהיה המוצא שלנו עניין לעסוק בו.
"בקיבוץ הרי אין חגים ומאכלי עדות. כולם אוכלים ביחד בחדר האוכל וחוגגים חגים קיבוציים. רק בחוץ גילינו שלהיות אתיופים, עיראקים או רומנים זה עניין ייחודי. רק אז הבנו שיש משהו בסיפור המשפחתי שלנו שראוי לתשומת לב".
ואכן לקיבוץ, כך ניתן להתרשם מעבודותיהם, השפעה ניכרת על זהותם ועל עבודתם, לא פחות מאשר לשורשיהם האפריקניים. "הטבע הוא ההשראה הכי גדולה שלי, ההשפעה המשמעותית ביותר על היצירה ועל הסגנון שלי", מסכימה מורן.
"והאהבה הזאת לטבע היא בזכות הילדוּת בקיבוץ דן ובזכות ההורים שלנו, שלקחו אותנו לטייל מהרגע שיכולנו ללכת. תמיד חייתי בסביבה תומכת יצירה. בבית, בבית הילדים ובבית הספר היו המון אופציות ליצור: בפימו, בחימר, בחרוזים, בנגרות.
"לא ידעתי שאעסוק באומנות כשאהיה גדולה, אבל אני שמחה שנפלה בחלקי ההזדמנות לעשות משהו שאני אוהבת. החלום שלי הוא להקים בגליל סדנת הדפס שבה אעסוק באיור ובעיצוב, וגם אטפל באומנות. אני מאמינה גדולה בכוחה הטיפולי של היצירה, ולומדת במקביל גם תרפיה באומנות".
"באנו מבית שהיצירה הייתה נוכחת בו", מוסיף אור. "סבתא שלנו מצד אבא היא אומנית שסורגת בובות וסוודרים, ואבא פיסל כשהיה צעיר. בקיבוץ דן לא חסרים אנשים מוכשרים, וכשהייתי ילד תמיד הסתכלתי עליהם וקיבלתי השראה.
"הייתי מצייר שעות על גבי שעות, והיה ברור שלכיוון הזה אני הולך. הגליל, הטבע והנחל נכנסים הרבה לעבודות שלי. בשנים האחרונות אני עובד על פרויקט של זיכרונות מהקיבוץ, ובו אני מאייר בכל פעם פיסת זיכרון אחרת - בילוי בבריכה הקיבוצית, ארוחות בחדר האוכל וכדומה.
"יש לי חלומות גדולים להצליח בעולם ולאייר למגזינים נחשבים, כמו הניו יורקר, אבל אין ספק שהבסיס שלי הוא פה, בקיבוץ דן".
כשהם נשאלים אם החיפוש אחר סבם הגיע לנקודת רוויה, הם משיבים בשלילה החלטית. "עדיין לא הגענו לנקודה שאנחנו יכולים להגיד שעשינו די. למעשה, לא התקדמנו הרבה למרות הפרויקטים שלנו", קובע אור.
"החלום שלי הוא לעשות מסע לאתיופיה, לנסות להתחקות אחר המסלול של סבא, לראות מאין הגיע ומה היו מקורותיו. לראות את הדברים בעיניים, ולא רק לשמוע עליו מאחרים".
"בעיצומו של החיפוש אחר סבא, גילינו במקרה איפה הוא קבור", מסכמת מורן, "והלכתי לבקר את הקבר. התרגשתי מאוד והתחלתי לבכות. אמרתי לסבא שאספר את הסיפור שלו. זו הייתה ההבטחה שלי אליו, ואני חושבת שעמדתי בה חלקית. בעקבות הפרויקט התגלגל הסיפור של סבא להרבה מקומות.
"אנשים רבים שמעו עליו, אבל עדיין לא התחקינו לגמרי אחר הסיפור. אני חושבת שההבטחה האמיתית שאני צריכה למלא היא לגלות את הסיפור. אני בהחלט מתכוונת לעמוד בה".
