'היי'. כך בהפתעה, במסרון.
קצר, לקוני, אבל מספיק. שלוש שנים לא שמעתי ממנה.
הבטתי בשעת השליחה. אמש באחת עשרה וחצי בלילה.
בדקתי בפייס. גם שם מסומן שממתינה הודעה. 'היי, רוצה לדבר?' ההודעה נשלחה הבוקר, בשבע וחצי, ממש לפני כמה דקות. תכיפות ההודעות מוזרה. אתמול מאוחר בלילה, ושוב הבוקר. אני אוחז בטלפון ומתלבט.
לבסוף אני מסמס. "מותר לנו לדבר?"
"כן, מותר", היא עונה.
כשאני נכנס לרכב אני מתקשר אליה. כמות המידע שאני מקבל רק מן ה'הלו' שלה היא עצומה. רק ממנו אני לומד על מצב האנרגיה שלה ועל מצב רוחה, שלא לדבר על מה שאני קולט בשיחה שלמה.
שלוש דקות נמשכה השיחה, לא יותר. שיחה מהוססת, קצרה, אולם די היה בכך כדי שהיא תציע להיפגש. כבר שלוש שנים לא נפגשנו ולא החלפנו מילה. "אשלח לך מייל על מקום הפגישה", אמרה בסיום השיחה. מדוע דווקא עכשיו? השאלה הזאת אינה מרפה. מה דחף אותה?
מה הביא אותה לוותר על האגו?
בכניסה למעלית לחצתי על 8. כשנפתחה הדלת נתקלתי במסדרון הרחב בג'ני, המזכירה. "בוקר טוב", חייכה אליי.
"בוקר טוב", השבתי טרוד ומיהרתי למשרד.
התיישבתי לשולחן העבודה והנחתי עליו את הקפה שלקחתי לדרך. על המסך הרחב במשרד כבר המתינה לי הודעת המייל שלה.
"נדבר על הכול", ציינה. "קפה מחר בתשע מתאים לך?"
הפרפרים חזרו, כאילו עמד הזמן מלכת. שאלות אין־ספור עמדו באוויר, וכמות החומר שיש להשלים היא אין־סופית, לא כל שכן ברזולוציות שלנו.
למחרת, בדרך לפגישה, סימסתי לה את הקוד המוסכם.
'יצאתי'. ממש כמו פעם.
***
"אני לא מאמינה!" כעסה עורכת דין שפירא לטלפון. "אני פשוט לא מאמינה שהלכת לפגוש אותה!" היא לא טרחה כלל להסתיר את כעסה. לא עניתי, נתתי לה להוציא קיטור.
"טוב, תמשיך", אמרה. "אני רוצה לשמוע את כל הפרטים".
"היא כבר המתינה לי שם", המשכתי את הסיפור באוזניה. "במקום נסתר שממנו יכלה לצפות בי מגיע אל החניה. זיהיתי את הרכב שלה, והחניתי על ידו. היא יצאה לקראתי מחייכת. 'מה שלומךָ?' לא עניתי. צעדנו יחד לבית הקפה. היא הציעה שנשב בחוץ, אני רציתי בפנים, אבל היא התעקשה. השיחה התחילה לאט, מהוססת".
***
"הוא יודע שאת פה?"
"כן, הוא יודע".
"כבר חשבתי שלא ניפגש. למה חיכיתְ כל כך הרבה זמן?"
"לא יכולתי לפני כן. הוא לא הסכים. לפני יומיים, כשחזרנו ממסעדה, העליתי את זה שוב, והוא הסכים. אז סימסתי, למרות שהשעה הייתה אחת עשרה וחצי בלילה".
הם לא ידעו איך תזרום השיחה, נזהרו. הוא הביט בה כשהיא דיברה. היא לבשה שחור, כמו תמיד. בחרה בחולצה לא צמודה. שוב עלתה במשקל לאחר שהורידה. התחילה ללכת בשיער פזור אחרי שנים של שיער אסוף.
השיחה דילגה מנושא לנושא.
"ובכל זאת?" הקשיתי.
"נכון", הודתה, "אני חייבת ערוץ פתוח, חייבת לדעת, אפילו דואגת. מצאתי את עצמי עושה דברים שאתה בכלל לא מעלה על הדעת".
***
"כמה זמן ישבתם בקפה?" שאלה שפירא.
"שש שעות".
"מה?!" הדהדה הזעקה שלה. "שש שעות ישבתם בבית קפה? ניר, אני בשוק. איך לכל הרוחות אפשר לשבת שש שעות בבית קפה?"
"שפירא, רצית לדעת הכול, נכון? אם הייתי אומר לך שעתיים היית מאמינה? לא! היית אומרת לי תגיד את האמת".
"אוקיי, הבנתי", אמרה בחצי התנצלות. "אז איפה אתה עכשיו?"
"בדרך למשרד. בואי נמשיך את השיחה מחר, טוב?"
"בסדר, יאללה ביי".
המחסום בכניסה לחניון התרומם, וגלשתי עם הרכב בירידה פנימה. כעת חשוב לי לתעד בכתב את הפגישה עם תמר. תיעוד מפורט עד כמה שהזיכרון מאפשר. אני ממהר להתיישב אל המחשב, פותח את הוורד ויוצר מסמך חדש. שיחות הטלפון שלי מוקלטות, ואני מתחיל לכתוב מהנקודה שבה הפסקתי את השיחה עם שפירא.
***
מלצרית בסינר משבצות אדום־לבן ניגשה אלינו, הניחה תפריט ומפיות וקטעה את השיחה. "תרצו להזמין?" שאלה. "עוד מעט", השבתי. המלצרית נפנתה והלכה לדרכה.
"כן, סליחה. הפסקתי אותךְ".
"בקיצור, לפני יומיים חזרנו ממסעדה, שאלתי אותו שוב, והוא הסכים. אז סימסתי. השעה הייתה אחת עשרה וחצי בלילה. זה היה אותו מסרון שקיבלת. עכשיו בא לי קפה. אני גם הולכת לשירותים. כשאחזור אביא לנו משהו", אמרה וקמה ממקומה. "איזה עוגה אתה רוצה?"
"לא חשוב, תביאי מה שנראה לך".
כעבור מספר דקות היא יצאה למרפסת כשהיא הודפת בכתפה את הדלת ובידיה מגש ועליו שתי כוסות קפה ושתי עוגות תפוחים. היא ניסתה לאתר אותי בעיניה, אולם אני עברתי לשולחן אחר.
"טוב מאוד שעברת שולחן", אמרה בשמחה תוך כדי שהיא מניחה את המגש. "באמת הייתה שם יותר מדי שמש".
היא הורידה בנונשלנטיות את כוס החרסינה והניחה אותי מולי. אחרי כן התיישבה והרחיקה ממנה את המגש. עכשיו היה הכול נעים יותר, רך. היא נשענה לאחור ושיחקה בשיערה. אחר כך רכנה קדימה ודחפה לעברי את השוקולד הקטן שקיבלנו עם הקפה. ברמקולים של מרפסת הדק התחיל להתנגן השיר I will catch you if you fall.
***
הוא דיבר קצת יותר, היא פחות, נזהרת שלא לחשוף. בעלה התקשר שלוש פעמים.
"אז מה השתנה?" שאל.
"די, מספיק. החלטתי לסגור מעגל".
"זה קשור לסגירת התיק? כי העיתוי קצת מוזר".
היא התחמקה, הציגה את סגירת התיק כניצחונה, שלטה לכאורה בפרטים. סיפרה שהפרקליטה הוחלפה, סיפרה שלקחה עורכת דין שהייתה בפרקליטות. הוא ידע ששיקרה. לשאלתו איך קוראים לפרקליטה לא ידעה להשיב. גם תאריך סגירת התיק אינו נכון. כששאל מדוע שכרה עורכת דין, הודתה לבסוף שרק התייעצה. אבל מהמאמץ שעשתה לעיוות הדברים למד הרבה. לא היה טעם לזרות מלח על הפצעים. סגרו לה את התיק בפרצוף.
שוב שאלה אם השתנתה או עלתה במשקל. הם נגעו בידיים. היא יזמה, הוא נענה. הקפידה לציין את הקשיים שעברה. היה ברור שהתכוננה היטב לפגישה. מה לשאול, מה לחשוף.
"אז מה אתה עושה עכשיו? אתה עוד כותב?"
"כרגע לא. סיימתי עם הספר, וכרגיל, את יודעת, מעקבים וחקירות ועוד חקירות. לפני חודש היו כמה אירועים הזויים שלא נותנים לי מנוח. האמת היא שלא התכוננתי להעלות את זה, אבל אם כבר מדברים, אז בכל זאת".
"מה היו האירועים ההזויים?"
"תארי לך שב־18 ביוני, שעת צהריים, מצאתי את עצמי ליד מלון הדירות מול המרינה".
"מה זאת אומרת מצאת את עצמך? איך הגעת לשם?"
"הוּבלתי לשם על ידי טרמפיסט".
"מה זה הוּבלת, ניר? מה הניסוחים האלה? נסעת לשם! מי שישמע אותך יחשוב שסחטו אותך באיומים. חוץ מזה, טוב לשמוע שהתחלת לקחת טרמפיסטים. כל הכבוד לך. חשבתי שאתה אוסף רק טרמפיסטיות", גיחכה תמר והקלילה את האווירה.
"יאללה, בואי ניכנס", הצעתי. "מתחיל להיות חם".
דחפתי את הכיסא לאחור וקמתי מהשולחן. החזקתי את דלת הזכוכית, ונתתי לתמר להיכנס ראשונה. היא צעדה מחויכת. המחוות הקטנות האלה שובות אותה. התיישבנו בפינה, שולחן לשניים, וסימנתי למצרית בעלת הסינר המשובץ שתיגש אלינו.
משב הרוח של המזגן צינן אותנו במקצת, והצעתי לתמר שנזמין לאכול. מבלי שהרגשנו חלף זמן רב, והקיבה טרחה להזכיר. עברנו ברפרוף על התפריט שהביאה המלצרית. היא ניגבה את השולחן והניחה את המפיות ואת הסכו"ם. אני הזמנתי המבורגר וצ'יפס, ותמר הסתפקה בסלט חסה עם עגבניות ברוטב פסטו.
"ותביאי גם מים בטעמים בבקשה", הוסיפה תמר. "לשנינו?" פנתה אליי והרימה גבה.
"כן, בסדר", אמרתי למלצרית וחיכיתי שתלך.
"איך את מסבירה את זה שטרמפיסט שאספתי בצומת יוביל אותי היישר למלון הדירות במרינה, כשזה בכלל לא היעד שלי?"
"אין לי מושג. אולי הוא מתאכסן שם? הוא היה חייל?"
"זה ניחוש או השערה? הוא באמת היה חייל".
"ניר, באמת! מה אתה עושה לי חקירה? אני לא מבינה. אתה מספר לי איזה סיפור עם פרטים חסרים. אני לא יודעת, סתם ניחשתי".
"אוקיי, הבנתי. אז אולי תנחשי לי גם מאיזה חיִל הוא היה".
"חיל הים, בטוח. אחרת לא היית אוסף אותו", אמרה נחרצוֹת.
האינטואיציה של תמר היא מדהימה, תמיד הייתה. אני מתלבט ביני לבין עצמי איך היא ידעה.
"מתברר שהחייל שאספתי משרת כסגן על הספינה שאני שירתי בה בזמנו. את קולטת את צירוף המקרים הזה? אותה ספינה, אותו תפקיד, מלון דירות ב־18 ביוני".
"אכן, מוזר. והחייל ביקש להגיע למלון?"
"לא ממש. כלומר, אני הצעתי להכניס אותו לאשקלון, ולא ידעתי לאן זה יוביל. בסופו של דבר הגענו למלון הדירות".
המנות שהזמנו הגיעו בינתיים לשולחן. תמר משכה אליה את הצלחת.
"איך הסלט שלךְ? טעים?"
"כן, רוצֶה?"
היא נעצה את המזלג ברבע עגבנייה מסובבת עם חסה ושלחה אליי יד ארוכה.
"הייתה לך מישהי?" שאלה ישירות.
"נכון", אישרתי.
"תיארתי לי שיש מישהי אחרת. לי כבר לא יהיה, אם זה עושה אותך מאושר".
מזגתי לנו מים, והיא נעצה עגבנייה נוספת. הסיטואציה נעמה לשנינו.
אני מרגיש שתמר רוצה לומר לי משהו, אבל היא מתפתלת. האגו גדול. לבסוף היא מצליחה להוציא.
"ניר, אני צריכה את העזרה שלך. בענייני עבודה כמובן".
"אוקיי", עניתי לאט. "את יכולה לפרט?"
"לא כרגע. אנחנו חייבים לסיים. אני פה כבר שש שעות. עכשיו אני מתלבטת מה לומר לבעלי, איך להסביר לו למה ישבנו שש שעות. אני חייבת ממנו אישור לכל פעולה, אתה מבין? הוא חשוף למייל שלי, לשיחות הטלפון, להודעות".
אנחנו מביטים זה בזה. אני רואה את חוסר האונים במבט שלה. לבסוף סיכמה כהרגלה מה היינו רוצים אבל לא נוכל.
"נוכל להיות חברים בפייס?" הציעה ותלתה בי מבט מקווה.
"כן", חייכתי. "תגישי בקשה בשלושה עותקים, ואני אשקול את זה".
כשקמו ללכת שאלה כיצד ייפרדו. לבסוף התחבקו חיבוק ארוך ונושם.
לאחר שיצאו ניגשה המלצרית לשולחן, אספה את הטיפ והכניסה יד זריזה למתקן המפיות. לתחתית המתקן הוצמד מכשיר הקלטה זעיר. היא אספה את המכשיר והכניסה אותו לכיס הסינר.
(המשך יבוא)
הטרמפיסט: פרק 1
