דיון מסקרן על מעמדן של הגלריות הקיבוציות מאז היווסדן ועד היום התקיים בשבת האחרונה במועדון בקיבוץ כברי. המפגש, שבו לקחו חלק ההיסטוריון מוקי צור מעין גב, האמנית והאוצרת זיוה ילין מבארי והאמן ומנהל חממת עין שמר אביטל גבע, עמד בסימן "הגלריה הקיבוצית – חוד חנית או קרב מאסף?" ובמסגרת "40 שנה לגלריה בכברי".
עידית עמיחי, מי שכיהנה 14 שנה כראש תחום מוזיאונים ואמנות פלסטית במשרד התרבות, מנהלת בשנתיים האחרונות את בית לאמנות ישראלית. היא העלתה שאלות הנוגעות למעמד הגלריות הקיבוציות בחברה, מה הקהלים שלהן ואיזו תמונה הן מייצגות בשיח הציבורי?
מרבית המשיבים טענו שהגלריות בפריפריה מצויות לא אחת גם בפריפריה של הקיבוץ עצמו. מוקי צור הרחיק עד עדויות מאמצע שנות ה-30 וה-50 של המאה שעברה, אז הוקמו משכנות לאמנות בקיבוצים (עין חרוד מאוחד, אשדות יעקב מאוחד, הזורע וכיוב') שהיוו מרכז תרבותי וציבורי שעלה בחשיבותו הקהילתית אף יותר מחדר האוכל.
"לא סתם הוקמו מוסדות אמנות במרכזו ועל פסגתו של קיבוץ ולא בשוליו", אמר צור, "רק שנים מאוחר יותר עברו הגלריות לשוליים של הקיבוץ ולמקומות שנעזבו ושימשו קודם לכן רפתות, לולים ומבני תעשיה. מייסדי הקיבוץ הישן האמינו שהאמנות והמוסיקה אותה הם מציגים ומייצגים, מהווה תגובה לאמנות פשיסטית שפשתה אז באירופה.
"והקיבוץ, עם משכן האמנות שבו, מהווה מעין מקום מקלט תרבותי. עם השנים לא היה עוד צורך בחלופה כזו וגם האמנות נדחקה לפריפריה של הקיבוץ, לשולי המקום".
זיוה ילין, אוצרת גלריית בארי שפועלת למעלה מ-30 שנה, טענה כי הגלריה בקיבוצה פועלת למען חברי ותושבי בארי ולא מפנה מבט למרכז האמנותי בתל אביב.
"לא אכפת לי מה חושבים עליי ועל הגלריה מחוץ לאזור ולקיבוץ, ואני מבקשת רק להביא לחברים כאן אמנות מאתגרת, לעתים מעוררת פולמוס ובנוסף להציג מדי פעם גם אמנות שנעשית על ידי יוצרים מקומיים", הבהירה ילין, "בכל מקרה, מרבית התערוכות מתייחסות למקום ולזמן הפריפריאלי.
"לא אחת אני חשה כמי שמדברת מבלי שמישהו אכן מקשיב ומעכל את הדברים, אבל לאט לאט גם הציבור הספקן לומד להתבונן ולקבל אמנות מושגית ושונה מזו המוצגת בסלון. אנחנו נמצאים במרכז, סמוך לחדר האוכל, ובפתיחות החברים באים לבקר לאחר ארוחת הערב ומקבלים כאן קפה ועוגה. מתברר שגם זה מהווה מוקד משיכה לא מבוטל".
אביטל גבע, אמן מושגי ומייסד החממה בעין שמר, הדגיש את השיתופיות כמרכיב חשוב בכל עשייה אמנותית ותרבותית - כפי שקורה בעין שמר ובכברי. "ללא שיתופי פעולה אין זכות קיום למוסד תרבותי או מיזם אוצרותי, וגלריה או חממה במקרה שלי לא תצליח לשרוד שנים ארוכות", הוא הודה.
""גם ביצירה שלי וגם בחממה החינוכית, שהיא לדעתי גם מעשה אמנות, אני מקיים אינסוף שיתופי פעולה עם אנשים צעירים, בעלי מקצוע בתחומים שונים, חברים לדרך. החממה עמדה לא אחת בפני איומי סגירה או צמצום ורק התגייסות ציבורית מנעה זאת. בגלל אותה שיתופיות יש לנו גלריות כמו בכברי, בבארי, בלוחמי הגיטאות, ומיזמי אמנות כמו באילון או בכפר בלום. מבחינה זו הקיבוץ הוא אכן חוד חנית".
