"אני רוצה להתנתק. היה לי מספיק", מודה מאיה זינשטיין (35), במאית "טהורה לעד", הסרט המדובר שעסק בקבוצת הכדורגל בית"ר ירושלים ובארגון האוהדים שלה לה פמיליה.
"אני כבר לא הולכת למשחקים של הקבוצה. לא כי אני פוחדת, פשוט כדי לתפוס קצת מרחק". שלב האיומים על חייה ועל חיי אמה מאחוריה, ועם השחקנים היא מדברת מפעם לפעם בטלפון.
בעקבות הקרנת סרטה המטלטל בטלוויזיה, שזכה בפרס הבימוי והעריכה בפסטיבל הסרטים בירושלים, היא מוזמנת לפסטיבלים ב-50 מדינות רחבי העולם. לאחרונה ביקרה בהודו ובדרום אפריקה.
בישראל הוא מוקרן בכל הסינמטקים, וזינשטיין מוזמנת גם לבתי ספר. חלום חייה הוא שהסרט יהפוך להיות חלק מתכנית הלימודים של משרד החינוך.
צפיתי בסרט וראיתי את סצנות ההתלהמות של אוהדי בית"ר, שהגיעו לפעמים עד לכדי תגרות פיזיות. חשבתי שכדי להכין סרט על לה פמיליה נדרש אומץ רב, משהי קשוחה. זינשטיין קורצה מהחומר שמסרב להיכנע, מסמן מטרה והולך עד הסוף. תכונות אלה טמונות בה עוד מילדותה ברוסיה.
זיכרונות הילדות נמחקו
היא נולדה בעיר ניז'נינובוגרד, בת בכורה לילנה ומיכאל זינשטיין. בשנת 1991, עם העלייה הגדולה, החליטו הוריה לעלות ארצה, כשבתם מאיה בת 10 ואחיה בנימין בן 4.
הם הגיעו לבית השיטה במסגרת פרויקט בית ראשון במולדת, והופנו לקרוונים שבשולי הקיבוץ. האם עבדה בבית הסיעודי, והיום היא מנהלת את האולפן למחול של המועצה האזורית הגלבוע. האב החל לעבוד במפעל החמוצים, מקום שבו הוא נמצא עד היום. לימים התקבלו לחברות.
מה את זוכרת מילדותך ברוסיה?
זינשטיין (צוחקת בקול רם): "כל הזיכרונות שלי משם נמחקו. העברתי עליהם פס, עשיתי מחיקה טוטאלית. אין לי נוסטלגיה למקום הזה, למרות שסבתא ודודה שלי עדיין חיות שם, ואני מבקרת אותן כל שנה".
ובכל זאת?
"אני ממש לא זוכרת כלום. היו בלוקים ענקיים של שיכונים, זה מה שאני זוכרת".
איך הייתה הקליטה שלך בקיבוץ?
"חווית ההגירה היא תהליך קשה. רציתי להיות כמו כולם. התחלתי ללבוש מכנסיים קצרים וחולצות חתוכות, ניקיתי את ה-ר' הכבדה. העיקר לא להיות יוצאת דופן. הייתי מוכנה לעשות הכול, באמת הכול, כדי להידמות לבנות בקיבוץ.
"רציתי להיוולד קיבוצניקית. שמונה שנים חייתי בבית השיטה, שנות ההתבגרות שלי, והקיבוץ הוא חלק מאישיותי, למרות שהרגשתי בו תמיד אאוט-סיידרית. זה אפשר לי לראות כל דבר, גם מבפנים וגם מבחוץ".
בגיל 18 עזבה את הקיבוץ והתגייסה לדובר צה"ל. בתקופה זו העיתונות הרוסית הלכה ותפסה מקום נרחב הרבה יותר, ונדרשו חיילים דוברי רוסית. לאחר קורס קצינות שובצה למדור תכנון ויזום (הדומה בעבודתו למשרד יחסי ציבור). היה עליה ליזום כתבות חיוביות על צה"ל ולהעבירן לעיתונות הרוסית. המפקדת שלה הייתה השרה מירי רגב.
"היא הייתה אישה קשה, לא השתנתה", נזכרת זינשטיין. "בכלל היה פשוט איתה. שם התחלתי לגדל עור של פיל. הפסקתי להתכופף והתחלתי לענות. לפני כן הייתי ילדה טובה שפוחדת להגיד איך קוראים לה. הקשיחות שפיתחתי היא בזכותה".
דובר צה"ל הפך לקרש קפיצה למדיה האלקטרונית. לאחר השירות הצבאי הגיעה לראיון בערוץ 9 הרוסי, שהחל את צעדיו הראשונים. "בראיון עם המפיק הראשי התקשיתי לנהל שיחה שוטפת ברוסית. שכחתי המון מילים", היא נזכרת.
"זו הייתה פדיחה שאחרי חמש דקות הוא שאל אם אני רוצה שנעבור לעברית? נכנסתי לתחנה והתחלתי לעבוד בסביבה רוסית. מבחינתי זה היה ללמוד את התרבות מחדש. עבדתי חזק על שיפור השפה הרוסית והתחלתי להפיק כתבות תחקיר. אחת מהן הייתה על המאפיה הרוסית".
זינשטיין מתגוררת בתל אביב ונהנית מחיי הבועה הפתוחים המאפשרים בראייתה לכל אדם לחיות איך שהוא רוצה. עם חברותיה מהקיבוץ אין לה כל קשר. ככה יצא. כשהיא מגיעה לבית השיטה לעתים קרובות היעד הוא ההורים.
במקביל מסלולה בהפקת סרטים ובעבודה בתחום העיתונות, סיימה תואר ראשון בקולנוע ותואר שני בדיפלומטיה וביטחון. לסרט טהורה לעד הגיעה לגמרי במקרה. זה קרה כאשר נציגה של אילנה דיין מהתכנית עובדה, הציעה לה לכסות את השתלבותם של שני שחקנים צ'צ'נים מוסלמים שהביא ארקדי גיאדמק בשנת 2013 לחיזוק קבוצת בית"ר ירושלים.
תוך שעתיים מרגע נחיתתם היא כבר ישבה איתם ברכב בדרכם למלון. "בארבעת הימים הראשונים הייתי בהלם", מודה זינשטיין. "קבלת הפנים העוינת שניחתה עליהם הייתה כל כך תוקפנית, הרי הם באו לחזק את הקבוצה. הרחתי שיש לי סיפור טוב ביד, מה שלא הבינו כתבי הספורט המקצועיים והמנוסים".
זינשטיין הציעה ליו"ר הקבוצה איציק קורנפיין להכין סרט תיעודי על הקבוצה. קורנפיין נענה ואיפשר לה לצלם את כל המשחקים. לשם כך רכשה זינשטיין את זכויות השידור של משחקי בית"ר בסכום מאוד גבוה ("זה היה הימור מאוד גדול בדיעבד", היא מודה).
מצבה של הקבוצה אז היה בשפל המדרגה והמורל נמוך. בתחילה הייתה חשדנות רבה מצד השחקנים כלפי הג'ינג'ית שמסתובבת על המגרש ובחדרי ההלבשה, אך עם הזמן ההרגל הפך אותה לבת בית.
ארקדי גאידמק הבעלים השקיע בקבוצה מיליוני שקלים במטרה להיבחר לראש עיריית ירושלים, והסוף ידוע. לאמיתו של דבר, הוא הביא את הצ'צ'נים יותר כדי לקדם את יחסיו עם נשיא צ'צ'ניה, ופחות כדי לחזק את הקבוצה.
כניסת הצ'צ'ניים גרמה לרעידת אדמה בעולם הבית"רי, ומכל עבר ניתזו חיצים מורעלים של גזענות. כמו גוף בריא שמתקיף את עצמו, כך התקיפו האוהדים את הקבוצה ואת מנהליה.
בשיא המחאה הציתו את המועדון על ציודו היקר וההיסטורי. ואז, כשסדאייב הצ'צ'ני כבש את שער הבכורה שלו, מאות אוהדים קמו כאיש אחד ונטשו במחאה את המגרש. דם רע ניגר ביציעים, אבל זינשטיין לא נטשה. מבחינתה הדם הזה עשה את הסרט.
כשהחומר שצולם היה בידיה היא פנתה לגופים רבים בארץ להשקיע בעריכתו, אך כולם סרבו. אבל ג'ינג'ית כמוה לא מרימה ידיים, והיא הציגה למנהל מחלקת הדוקו של ה-BBC קטעים מהחומר. הוא נדלק מיד, ובזמן שהיא ערכה אותו בלונדון הגיעו אליה טלפונים קשים עם איומים על חיי אמה ועל חייה שלה.
איך הגיבו האוהדים לאחר שצפו בסרט?
"היה להם קשה לצפות בו, הם התביישו. אמרו שסוף סוף הראו מה קורה אצלם. שלחו לי מכתבי הערכה. הורידו את ההמנון הגזעני ואת השלטים 'בית"ר טהורה לעד בלי ערבים!'. אני רוצה לקוות שקורה שם משהו טוב".
לשם מה נסעת לצ'צ'ניה?
"המשפחות של השחקנים הזמינו אותי. קיבלו אותי בכבוד של מלכים. קנו לי המון מתנות. הייתי שם עשרה ימים. הנציג שליווה את השחקנים כאן הוא שליווה אותי שם. דיברנו רוסית. צ'צ'ניה היא מקום קשה.
"נשים הולכות עם רעלות ושמלות ארוכות. אמרו לי שלא אעז ללכת רגיל, אז התעטפתי ברעלה. נפגשתי עם כמה שרים מהממשלה. הייתי רוצה להיפגש גם עם נשיא צ'צ'ניה רמזן קדירוב. גם זה יקרה".
כמה שעות גאידמק היו לך?
"הרבה. אתו ועם נציגיו. הוא דמות שעניינה אותי. דיברתי אתו בביתו בצרפת, שם הוא מרצה את מעצר הבית שלו. רציתי לדעת מה היו המניעים העמוקים שלו. הבנתי שהוא רצה להוכיח לעם ישראל שהוא לא רק טייקון פלקטי.
"הוא יכול לנהל עיר. אז כדי להיבחר הוא הלך במסלול שכל ראשי העיר בירושלים הלכו. כולם הומלכו על ידי לה פמיליה. אלא שבבחירות לראשות העיר זכה ניר ברקת ב-53% מכלל התושבים והוא ב-% 3.5 בלבד. אז הוא יצא מהמשחק, תרתי משמע".
מהן התובנות שגיבשת מהסרט?
"הסרט משקף את המקום אליו הולכת החברה הישראלית. אמנם הוא עוסק בקבוצת כדורגל מקומית, אך מה שחוויתי באצטדיון טדי הוא תמצית מרוכזת של הקיים בחברה, והסרט מציב מראה בפנינו.
"בעבר ייצגה בית"ר את הפטריוטיזם, וזה היה בסדר גמור. בעשורים האחרונים, אולי מאז פרוץ האינתיפאדה הראשונה, קם דור חדש שצועק 'מוות לערבים!' זוהי ישראל השנייה. והיא ניצחה.
"עברנו מלאומיות ללאומנות, לשנאת האחר. אין שום קשר בין קבוצת הכדורגל לתנועת בית"ר של ז'בוטינסקי, הדמוקרט והליברל. מה שקרה לקבוצת בית"ר קרה לליכוד. האנשים המתונים כמו מרידור ובני בגין נפלטו החוצה, ואת מקומם תפסו אנשים כמו מירי רגב ודוד ביתן.
"תראי, לקבוצות קיצוניות וצעקניות קל יותר להיכנס למערכת שלטונית מאשר לאנשים מתונים. אפקט טראמפ מוכיח זאת. גם הוא עלה על בסיס שנאת האחר".
למאיה זינשטיין עיניים כחולות פתוחות לרווחה ושיער ג'ינג'י. היא וצחוקה המתגלגל מזכירים לעתים פצצת אנרגיה. "זה הסרט הכי קשה שהפקתי עד כה. אני שמחה שהוא יצא בצורה שבה הוא יצא.
"עשיתי אותו בדרך שלי. קורים אתו דברים מדהימים. אני רוצה שיקרינו אותו בבתי ספר, שיזהירו מפני שנאת האחר. זה יהיה שכרי. הסרט הזה הוציא אותי מעבדות לחרות. מצאתי את מקומי, את ייעודי, למרות שאני אאוטסיידרית", היא אומרת וצוחקת.
שמתי את האקדח לידי
ילנה ומיכאל זינשטיין חברי קיבוץ בית השיטה מזה 25 שנים. הם גאים מאוד בהצלחתה של בתם. חיים את בעיותיה ומנסים לסייע ככל הניתן. כשמאיה עלתה לבמה לקבל את פרס הבימוי והעריכה בפסטיבל הקולנוע בירושלים ישבו הוריה בקהל. היא הודתה לכל אנשי צוותה, ולבסוף הזמינה את ההורים לעמוד לצידה.
"רעדו לי הרגליים", משחזרת ילנה. "האולם היה מלא, ונכחו בו הנשיא ריבלין ורעייתו ועוד אישים רמי מעלה. ואז היא אמרה במיקרופון: 'לא הייתי עושה את הסרט הזה ללא ההורים שלי'. היו לי דמעות בעיניים".
כשאני מביטה על ילנה אני רואה די בקלות את מאיה. שתיהן אנרגטיות, שתיהן דעתניות. "תמיד שידרנו למאיה שהשמיים הם הגבול", מודה ילנה. "עודדנו אותה לצאת מהקיבוץ, מהמסגרת הקטנה, לעשות קריירה במקום גדול. היא סוס עבודה. עובדת ללא שעון. אי אפשר לעצור אותה. מסמנת מטרה ומסתערת עליה בכול הכוח".
האם ידעת שתהליך הקליטה שלה בקיבוץ היה קשה?
ילנה: "לצערי, ידעתי זאת רק אחרי שנים רבות. תמיד חשבנו שהיא מוקפת באהבה ובחברות, כי היא טיפוס מאוד ידידותי. הגילוי הזה מאוד כאב לי. אני חושבת שהקיבוץ לא יודע לקלוט את השונה, אולי בגלל המסגרת המצומצמת. אין לה קשרים עם בני כיתתה, וזה מאוד חבל.
"יש לה הרבה חברים במקומות שבהם עבדה ויצרה. בשביל חברים היא מוכנה לטוס עד אילת. אני שמחה שהיא לא סוחבת איתה זיכרונות טראומטיים מהקיבוץ. תמיד מזכירה בגאווה שגדלה בבית השיטה. היא הצליחה להתגבר".
מתי קיבלת את האיומים על חייך?
ילנה: "זה קרה כשמאיה הייתה בלונדון וערכה את הסרט. הקדימון רץ באינטרנט והיה מי שזה לא כל כך מצא חן בעיניו. לה פמיליה עשו תחקיר יסודי וגילו שאני גרה בבית השיטה. ואז שלחו למאיה מיילים מאיימים בנוסח 'עוד מעט תדעי מה כוחו של ההמון'. 'את יחידה ואנחנו רבים'. 'הסרט הזה יהיה גם הלוויה שלך', 'דרישת שלום מאימא שלך'.
"מאיה התקשרה אליי בוכה. בעלי היה באותו זמן ברוסיה, בביקור אצל אמו. היא ביקשה סליחה על מה שגרמה לי, ודרשה שאצא מיד מהבית. סיפרתי לה שיצאתי, אבל זה לא קרה באמת. עליתי לקומה השנייה, שמתי את האקדח של מיכאל לידי. דיווחתי לרבש"ית שלנו, שהפנתה אותי למשטרה. כמובן שהוגשה תלונה ונפתח תיק".
