הדרך אל הקיבוץ, והקיבוץ עצמו, מעולם לא נראו יפים ומרגשים יותר: "...קרבנו לגדר הקיבוץ, ומרחוק נראה שער ברזל כבד. קצב הנשימות שלי הואץ. המשכנו לטפס במעלה 'הכביש הלבן', ונכנסנו מבעד לשער הפתוח לרווחה. האדמה הגיבה ברכות למדרך רגליי. שביל החול עבר בין שדרות עצים, שענפיהם המהודקים לגזעם יצרו מעין משוכה, מראם דק וגבוה, ועליהם גזורים, הלוא הם הברושים. מעבר לשער קידמו את פנינו ערוגות מוגבהות של ירקות שהופרדו זו מזו בתלמים עמוקים.
עוד על תרבות ואמנות בקיבוצים: הרב מראש צורים מקדם דו-קיום, גם בקולנוע בת ה-82 ממעגן מיכאל שתפרה את מפת הקיבוצים יוזמה להוצאת דו-ירחון הומוריסטי עם חופש ביטוי מוחלט
"היו שם ירקות בשלל צבעים. העין לא שבעה מהמראות. שפע כזה של פרי אדמה לא ראיתי מעודי כשהוא עדיין במצבו הטבעי וגדל על הצמח. עד מהרה נראו גגות הרעפים של בתי הקיבוץ הראשונים, ובהדרגה נחשפו לפניי הבתים במלואם, צנועים, מופרדים זה מזה במשטחים של דשא, מוקפים בצמחייה. אנשים שפסעו על השבילים שבין הבתים, המחישו את היות המקום יישוב, משהו שפועמים בו תנועה חיה וקצב מיוחד".
גם החברים טובים, נדיבים ומאירי פנים: "פייגה הסנדלרית הביאה לי זוג סנדלים תנ"כיים, שמעולם לא ראיתי כמותם קודם לכן, ובאורח פלא היו מותאמים היטב למידתי. יצאנו אל החצר כשהסנדלים החדשים לרגליי. עורם הנוקשה לפת את כפות רגליי, ופיעמה בי תחושה מתפרצת של התחדשות. הכול סביבי היה חדש. גם אני הרגשתי חדש. בחדר האוכל חברים אחדים הניחו את ידיהם על ראשי בתנועת ליטוף, כשהם מלווים את מעשיהם בדיבור של חיבה. זה היה נעים מאוד. עדיין לא הייתה לי משפחה בקיבוץ, וכבר הם העניקו לי הרגשה שיש לי בית".
יחפים בחום ובקור הקיבוץ המופלא הוא גן שמואל בעשור השלישי לקיומו, בשנת 1950. החברים הנחמדים הם מייסדיו - יוצאי מזרח אירופה ואוסטריה, קבוצת בנימינה - והזר המגיע אליו "כמי שהגיע לירח", הוא סעיד כהן, כבן 11, או 12 - אין רישום מדויק - שבחלוף ימים אחדים יוענק לו השם העברי רן.
ספרו של רן כהן 'סעיד' (ספריַת פועלים-הקיבוץ המאוחד, עורך: אברהם קנטור), עושה שירות הסברתי מצוין לכול: ליהדות עירק, לציונות, למדינת ישראל, לקיבוץ, וגם - לא מעבר לגבול הטעם הטוב - לכותב עצמו. אבל מבעד ומעבר למסריו הפטריוטיים־דידקטיים, הוא בעיקר סיפור אנושי מרתק, נוגע ללב, לפעמים דרמטי ממש, בזכות כל המרכיבים הנכונים (וסגנון הכתיבה הדשן, הפיוטי, המדקדק בפרטים).
פרידת ילד יהודי בבגדד מאמו, המבקשת לחלצו מאימת השלטונות ומפקידה אותו בידי פעילים ציונים עלומים ("ידה של אמא נחה על כתפי בשעה שמכונית כהה קרבה אלינו ונעצרה. שני צעירים יצאו ממנה, רזים, נמרצים, קורנים ביטחון עצמי שהשרה עליי שלווה, ורמזו לאמא להתקרב אליהם. הם דיברו אליה קצרות בקול שקט דברים שלא הצלחתי לשמוע, והיא שבה אליי, הניחה יד על גבי במחוות עידוד וסימנה לי להצטרף אליהם") שיבריחו אותו למדינת ישראל:
המסע הארוך, רצוף התלאות והסכנות, בדרך למדינה הנכספת ("הנסיעה במדבר התארכה מאוד, אבל כל זמן שהיינו חבילה אנושית צפופה ודחוסה, הייתי אפוף נועם. אף שהמסע נמשך שעות, לא חשתי עייפות. בהדרגה נעלמה תחושת הפחד, ואת מקומה תפס אט־אט ביטחון שדרכנו תצלח");
המפגש המרגש בארץ עם איתן, האח הגדול ("ממרחק ראיתי צעיר עומד ליד הצריף ותר בעיניו סביב. נשימתי נעתקה כשזיהיתי אותו, מוצק, כהה, ודרוך לקראתי. פתחתי בשעטה אל תוך זרועותיו החסונות, שעטפו אותי בחיבור עז ובהתרגשות נטולת גבולות. נקטפתי מהקרקע ונתליתי עליו כשרגליי באוויר. פניי היו שטופות דמעות, אבל הצלחתי לכלוא את הבכי עמוק בקרבי");
ההיטמעות וההתערות המוצלחות בהוויה הישראלית ("בעירק, רק עניים הלכו יחפים, ואילו בקיבוץ ראו בזה ביטוי לטבעיות ולחוסן, קריאת תיגר על מזג האוויר והטבע, שכן הלכנו יחפים בחום ובקור, בשבילים הסלולים ובשדות הקוצים. התאהבתי ברעיון, אבל מובן שחסכתי מהוריי את ההלם התרבותי, ונמנעתי מללכת יחף בנוכחותם");
האיחוד המרגש עם ההורים והאחיות במעברה בארץ, והטיפוס בהיררכיה הקיבוצית ("בתפקיד מזכיר הקיבוץ אני רואה את ההישג המשמעותי ביותר בקריירה שלי"), ואחר כך גם בצבאית ובמפלגתית, ששיאו כחבר כנסת וכשר בממשלת ישראל.
האדם החדש רן כהן (77, "כנראה"), איש שמאל ותיק, נון-קונפורמיסט צרוב מחאות ומאבקים, מוחה נמרצות על "האשמתו" בהתגייסות למערך ההסברה הישראלי. "בשום אופן!", הוא אומר. "אדרבה, הספר הזה מטיח בפני מדינת ישראל של ימינו עד כמה היא התרחקה ממה שהייתה פעם - מדינה עם ייעוד וחזון, ולב רחום וזרועות פתוחות לקלוט ילדים כמוני, והקיבוצים היו חיל החלוץ בקליטה הזאת.
"מה שמעניין כיום את מנהיגי המדינה, זה התחת והפסיכופתיה