"אחרי שאמות, תעשו עם זה מה שתרצו", נהג לומר נחום ידיד ז"ל לבני משפחתו. כשאמר "עם זה" התכוון לשפע מרהיב של רהיטים, של חפצי נוי ושל צעצועים מעשה ידיו, שסירב להיפרד מהם בחייו. את ידי הזהב ואת הפרפקציוניזם ירש כנראה מאבא שלו, חיים ידיד, שהיה חצרן הקיבוץ - יקה במכנסי חאקי, שבז לחומר ולאקדמיה, הסתפק במועט, היה ישר כפלס, נמרץ, מסור וחרוץ עד אובססיה, נוח לכעוס, לרטון ולגדף. דמות בלתי נשכחת בגלריית מייסדי גבעת חיים איחוד, המדשנים את הפולקלור המקומי.
עוד על תרבות ואמנות בקיבוצים:
תמונות הילדות בקיבוץ הופכות לציור - וגם לסרט
"אני פוגש את המקועקעים בשבילי הקיבוץ"
'המקומיים': הכינים של הסולנית הביאו להקמת הלהקה
לפני שנה, והוא בן 77, נפטר נחום ממחלה כרונית שקססה בו שנים, והשאיר אחריו אישה, פתי (אפרת), ארבעה ילדים ושבעה נכדים. השנה הם עשו, כהרשאתו, את מה שחשבו לנכון: בחנוכה האחרון הציגו למכירה עשרות צעצועי עץ מרהיבים, טרקטורים ורכבות שהיו מאוחסנים בקרטונים במחסן שבביתו, ולאחרונה פתחו את "ידי אומן - בשפה אחרת", תצוגה של עשרות שולחנות שיצר נחום.
שולחן הוא שולחן הוא שולחן, אתם אומרים? אז זהו, שלא בתצוגה הזאת. כאן כל שולחן אינו דומה למשנהו, וכולם שילובים מעוררי פליאה של חומרים, אביזרים וגרוטאות, שחוברו יחדיו ליצירות אסמבלאז' שהם גם, ובכן, שולחנות. אפשר להניח עליהם כלים, אפשר גם להסב אליהם ולאכול, ובעיקר אפשר להתנאות בהם.
"היצירה והיצירתיות היו חלק מאבא גם מחוץ לסדנה", אומר איתמר, בנו הבכור. "היכן שהסתובב, בכל מקום בארץ, היה בולש בעיניו בחצרות בתים, בתלי גרוטאות, מחטט בפחים, וכמו פַּסָּל הרואה בגוש האבן את המוגמר, כך ראה הוא בחפצים מוזנחים את הפוטנציאל ואת הייעוד שלהם בגלגולם החדש: הוא חיבר ידית חלודה לרגל כיסא שבורה, סיר ישן של מטבח לסכין של מקדחה, מכסה של ביוב למסמר עקום, ומתוך כל אלה נולדו תמונות, כיסאות, ובעיקר שולחנות מקוריים, אסתטיים, רבי-חן, יציבים וראויים לשימוש".
פתי דולה מזיכרונה מקרה מייצג: "לפני עשר שנים, בירושלים, כשחזרנו מההשבעה בכותל של בננו יפתח, בדרך למכונית הוא קלט בעיניים, אני לא מבינה איך, איזו מסגרת עץ עגולה ישנה שהיתה זרוקה בקרן רחוב. הוא כמובן לקח אותה אתו, אני כמובן לא שאלתי למה, ובבית המלאכה של הכיתות המקדמות, של החינוך המיוחד, שם לימד נגרות וגם יצר את העבודות שלו, הוא חיבר למסגרת עם ברגים גדולים רגלי ברזל, קנה זכוכית מתאימה - זה היה החומר היחיד שהוציא עליו כסף - ויצר שולחן מדהים. ככה הוא עשה עם תריסי עץ, חתיכות שיש, מיקסרים, גלגלים של מקצרות ירק, מאזני שקילה, ומה לא? וכמה שישן ומשומש יותר - טוב יותר".
בידיים הטובות האלה שלו שתל נחום גינה מופלאה סביב ביתם, גם היא ערבוביה מסוגננת היטב של פטיו, בקתת עץ, שרכים, שיחים, פרחים, סלעים, ובמינון זהיר שילב בהם אלמנטים נוספים. הרמוניה של גן יפני.
מי יטפל עכשיו ביופי הזה? "כל השנים היתה בינינו חלוקה ברורה: אני מטפלת ועסוקה בבית, נחום בחוץ", אומרת פתי. "למזלי, יש לי את הבן יפתח, בוגר אדריכלות נוף וגנן. הוא מטפל, ואני עוזרת". לפני שבועיים נישא יפתח לאופק מצרעה. נחום לא זכה להיות נוכח בשמחה הזאת שכה ציפה לה, אבל רוחו ומורשתו נכחו: את הארוחה החגיגית של משפחות שני הצדדים קיימו על הדשא הירוק יותר מדשאי השכנים, כשהם אפופים ביופי שיצר.
למה בעצם סירב נחום להיפרד מכל מה שיצר?
פתי: "לא לגמרי מובן לי, אבל אף פעם לא לחצתי עליו בעניין גם כשהמחסן שלנו בבית היה מלא בקרטונים וכבר לא היה מקום לדחוס בו כלום".
איתמר: "זאת היתה הבחירה שלו: לשמור ולהגן על העבודות מעיני הציבור. אולי בגלל הרצון בפרטיות, אולי היתה זאת המבוכה, או אולי חשש שמישהו ירצה איזו עבודה והוא יצטרך להיפרד ממנה. אחרי שמת היה לנו קשה להתעסק בזיכרון, לחשוף את כל היצירות ואת חלקי היצירות, להחליט מה לשמור ומה לזרוק.
"כיוון שגם לאמא יש חוש אסתטי מפותח וראייה מקורית, התגבש אצלה הרעיון איך לארגן ולסדר את מה שאבא השאיר אחריו בדרך שתאפיין אותו בצורה הטובה ביותר.
וככה, תוך כדי מלחמה בנחשים, ביונים, בעכברים ובקוצים, העברנו את השולחנות, שהיו מגובבים שנים במחסן של הכיתות המקדמות, מכוסים בשמיכות ובאבק, לתצוגה במשכן הנוכחי. כאן העבודות סוף-סוף נחשפות לעין הציבור ומחיות את זכרו של אבא".
"ידי אומן - בשפה אחרת". מחסן המשק הישן, גבעת חיים איחוד. פתוח לביקורים בימי ו' בין השעות 12:30-10:00.
