שרת החינוך אולי היתה מעדיפה אחרת, אבל כן - כך מאשרים חנן יובל, דורית ראובני ואורי הרפז - המקור והאתוס הקיבוצי המשותפים לשלושתם הם חיבור מקרב ביניהם. בסיבוב ההופעות של "שלושתנו" הם מבצעים, יחד ולחוד, מבחר משיריהם.
עוד על תרבות ואמנות בקיבוצים: "הלובי של קובי" במתכון נגד הדכדוך הפסל מנציח את הלוחמים שנפלו בשחרור מלכיה "נטול": אוסף שירים הכובש בפשטותו, בניקיונו ובכנותו
חנן יובל - זמר, מלחין, מפיק מוזיקלי ובוגר כמה הרכבים מוכרים - נולד במשמרות ב-1946 להורים מדור המייסדים, אחרי שתי בנות. הוא היה בן שנה כשאחותו הבכורה יעל נהרגה מכדור לילי תועה שנורה מבסיס אנגלי סמוך וחדר לצריף ההורים שבו ישנה. בת 11 היתה.
שנה וחצי אחרי האסון עקרה המשפחה לפרדס חנה השכנה. רק כעבור שנים, כנער, שב חנן והתחבר לקיבוץ. "למדתי אז גיטרה בכרכור, וכמה פעמים יצא לי להיות בהופעות של להקת "משמרון" - שלום חנוך, דני חנוך, נעמה חנוך ומאיר אריאל - ונדלקתי לגמרי. התחברתי אליהם, וככה - בתור שחקן חיזוק - יצא לי לבלות תקופות ארוכות במשמרות".
לאורי הרפז - זמר, גיטריסט, מלחין ומעבד מוזיקלי, חצי מצמד "הפרברים" המיתולוגי - ותק קיבוצי גדול יותר. הוא נולד במרחביה (1952), התחנך במוסד החינוכי במקום, ופעמיים יצא עם הוריו ועם אחיו התאום לשליחות בברזיל. למוזיקה נחשף בילדותו בקיבוץ.
"כמו כל הילדים התחלנו בחלילית, אחר כך המוכשרים התקדמו לפסנתר, משם המשכתי לאבוב, ורק מאוחר יותר הגעתי לגיטרה. בגיל 14 וחצי שמו על שנינו - על אחי ועליי - אקורדיונים, והיינו מנגנים בהרקדות". בזמן שירותו הצבאי עזב את הקיבוץ.
גם שורשיה של דורית ראובני - סולנית להקת פיקוד מרכז בראשית שנות השבעים - נטועים בקיבוץ. היא בת שער העמקים (1952), התחנכה במוסד החינוכי ("לא סבלתי בכלל בלינה המשותפת"), וגם לה, בזכות השליחות של הוריה, היה פרק דרום-אמריקני רב-השפעה על הקריירה המוזיקלית.
בארגנטינה התחברה אל הגיטרה, וכשחזרה ארצה, בת 12, שלח אותה הקיבוץ ללמוד פיתוח קול ופסנתר. אבל היא דבקה בגיטרה, ובזכותה, ובעיקר בזכות קולה, היתה על תקן סולנית קבועה במופעים ובחגים בקיבוץ. ב-1975, עקב נישואיה ל"עירוני מובהק", עזבה בלב חצוי את הקיבוץ.
שלושתם רואים בקיבוץ מעין בית אהוב שהטביע בהם חותם. "כשאני בוחן את חיי הארוכים", אומר יובל, "אני מגלה בהם דפוסים קיבוציים מובהקים - ירושת ההורים הסוציאליסטים מתנועת גורדוניה. סוג של נאיביות, מין מאבק תמידי להגינות וליושר. ראש דפוק. מישהו אמר לי פעם: אתה כמו אבא שלך".
הרפז אומר שכל דבר בו ובהתנהלותו בא מהקיבוץ. "מעולם לא הפסקתי להשוויץ שאני משם - שאני חלק מהקיבוץ, ושהוא חלק ממני. השנים בקיבוץ זכורות לי כיפות בחיי. אף פעם לא הבנתי את הביקורת על החינוך המשותף ועל הלינה המשותפת. לי הם היו כיף. אני לא מרבה לבקר במרחביה, אבל כשאני מגיע - זה ריגוש גדול".
וראובני? "הייתי ונשארתי קיבוצניקית", היא אומרת. "שנים אחרי העזיבה שמחתי להיענות להזמנות ולהשתתף במקהלת ליל הסדר בקיבוץ. בכל הפקה שבה השתתפתי, ואפילו עם להקת פיקוד מרכז, דאגתי להופיע בקיבוץ. שער העמקים, החברים, הנופים, הזיכרונות - הולכים אתי לכל מקום.
"בכלל, בהתנהלות היום-יומית שלי יש משהו מאוד קיבוצניקי: כשאני קמה בבוקר, דבר ראשון אני מנקה ומסדרת את הבית. רק אחר כך אני יוצאת לענייני עבודה ולסידורים. אני אישה עובדת. ככה זה הקיבוצניקים, לא? גם האכפתיות, השיתופיות, האחריות - כל אלה משם".
ההופעות של "שלושתנו" ממלאות אולמות, אבל שלושתם מתרגשים בייחוד לקראת ההופעות הקרובות בקיבוצים: ב-26 במאי בלהבות חביבה, ב-2 ביוני בכברי, וב-11 ביוני בפסטיבל "ימי חלב ודבש" ביפעת. "בקיבוצים יש לנו קהל משוחד", אומר הרפז, "וזה מעלה עוד יותר את המוטיבציה לתת להם את ההופעה הטובה ביותר ולהצדיק את האהבה שהם מרעיפים עלינו".