ד"ר לילך נתנאל וד"ר עילי ראונר, בני 36, חברי קיבוץ יקום, הם בני זוג והורים לילדה, וגם סופרים וחוקרי ספרות שעשו את הדוקטורט שלהם בצרפת ובישראל ומלמדים באקדמיה. ביום שני השבוע התבשרו - שניהם! - על היותם מועמדים ב"רשימה הארוכה" לקבלת "פרס ספיר" בתחום הסיפורת של מפעל הפיס, הכוללת מלבדם עוד עשרה מועמדים, ביניהם שמות מוכרים, כמו סמי מיכאל, צרויה שלו, אורלי קסטל בלום ויותם ראובני. הבחירה לרשימה הארוכה מזכה כל אחד מהנבחרים, כבר בשלב זה, בסכום של 20 אלף ש"ח.
עוד תרבות ואמנות בקיבוצים: החברים של ברנר שרים כמו פעם רמת יוחנן: הבמאית הקימה תיאטרון קהילתי בקיבוץ גבע: המתנדבת חוזרת לקיבוץ עם הכינור
נתנאל נכנסה לרשימה בזכות ספרה "המולדת הישנה" (הוצאת "כתר"), שאף זכה לאחר צאתו ב"פרס ברנשטיין" לספרות. ספרה הראשון, "המצב העברי" (הוצאת "בבל"), זיכה אותה ב"פרס רמת גן" לספרות. ראונר עשה זאת עם ספרו הראשון "עריק" ("ידיעות ספרים"), זוכה "פרס משרד התרבות" לספרי ביכורים.
לדברי בני הזוג, כבר בשלב זה הם נהנים מהמחמאה הגדולה שבהיכללות ברשימה המכובדת, על אף שכמובן ישמחו להשתחל לרשימה הסופית של חמשת המועמדים הסופיים לפרס - שתוכרז בעוד כחודש וממנה ייבחר הזוכה. בינתיים, הם מפרגנים זה לזו וממשיכים בשגרת העבודה והכתיבה.
הספר "עריק" של ראונר עוסק בצעיר העורק מהצבא, שורף את המדים ונשאר עם הדסקית המפוחמת ביד. בינתיים הוא מוצא מחסה ועבודה - אך אינו מסתדר עם עצמו וחש נרדף, כאילו הגיע לסוף דרכו והמוות מצפה לו. בהמשך הוא מבין שאין זו רק בעיה שלו, אלא מדובר בצרה גדולה יותר: משהו מכרסם בחיים, במציאות, בתרבות כולה. הוא עוזב, חוצה את הגבול ונוסע לאירופה - לעשות את המסע שלו, את המעשה שלו - מגיע לארץ אחרת, שוכר דירה, הולך ללמוד, מחפש עבודה, מכיר אנשים ומסתבך בבדידות ובייאוש.
"המולדת הישנה" של נתנאל מתרחש בפריז ומספר על אישה ומאהב, סטודנט ישראלי, מאדאם זקנה שפוגשת בלילות את בעלה המת, וגם צעירה בשם סופי, המתאהבת במי שלא ישיב לה אהבה. מדובר בספר על מהגרים בעל כורחם ועל מולדת ישנה שמבריחה את אוהביה.
"אנחנו מקבלים בשמחה את עובדת היותנו ברשימה הארוכה לפרס ספיר, כמי שעובדים בתחום הספרות ועוסקים בכתיבה זה 15 שנה", אומר ראונר. "זו זכות גדולה. ברור שכל אחד מאתנו רוצה להיכלל גם ברשימה הסופית, ושנשמח אם אחד מאתנו יעשה זאת, אבל העובדה שאנחנו בני זוג ומועמדים אינה מעידה על דמיון כלשהו בין הדברים שאנחנו כותבים. לכל אחד מאתנו ישנם גם חייו שלו, וכתיבה שונה בתכלית, אף שאם מתעקשים מוצאים אצל שנינו סיפור על חוסר שייכות ועל תחושת פליטות. הבשורה נותנת כוח להמשך".