אי אפשר לטעות בזיהוי הצלם שעומד מאחורי 45 התמונות המוצגות בתערוכה "אנשים בקיבוץ - 1983-2013", שתיפתח הערב (חמישי) בגלריה "אינדי" (רחוב שביל המרץ 5, תל אביב).
עוד על תרבות ואמנות בקיבוצים:
ספרה החדש של יונה טפר: אימון להתבגרות
חצי יובל ל"קשת אילון": מופע בלול וחוויה מעשירה
כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה של mynet
בועז לניר קנה לעצמו את מה שנכסף אליו כל יוצר ואמן: תו זיהוי, סגנון אישי, סימן היכר. התערוכה הזאת, יבול של שלושים שנים, אמנם צולמה ב"סט" צר ומצומצם - חצר הקיבוץ של לניר, שער-העמקים - אבל מציגה מנעד רחב ומגוון של טיפוסים: ותיקים, משפחות, צעירים, מתנדבים ועובדים שכירים.
אל הפרויקט המרשים הזה הגיע לניר מצילום עיתונות, בראשית שנות השמונים של המאה הקודמת. "עבדתי אז ב'על המשמר'", הוא נזכר, "ותוך כדי עבודה תפשתי פתאום שכל 'כוכבי' הכתבות בעיתונים - אנשים יקרים, חלוצים, מייסדי הקיבוץ - הגיעו לגיל מתקדם, וצריך להזדרז ולתעד אותם.
"מהם התחלתי, ובמהלך השנים התפרשתי לכל שכבות הגיל והאוכלוסייה, מבלי לשער שאמצא את עצמי מתעד את השינוי שחל בקולקטיב הקיבוצי, דרך האינדיבידואל המצולם - בפריטי לבוש, בריהוט הסלון שברקע, באביזרים, בהעמדה ובתפאורה".
מה שלא השתנה הוא טביעת היד ותפישתו המקצועית של לניר: "אני מבקש להשרות אווירה מיוחדת על הצילומים באמצעות העמדה ובימוי, לפעמים בתוספת אביזרים. האנשים אינם 'מפלסטיק', כמו בצילומי חתונה או באלבומים משפחתיים, אלא דמויות בשר ודם.
"הוותיקים חרוצים קמטי ניסיון ופיכחון, הצעירים נראים לפעמים מוזרים, כשרויים באיזה עולם סגור משלהם, אולי בקונפליקט אישי. אני מבקש לשקף את הנוף הפנימי, הנפשי והרגשי של המצולמים, ומקווה שאני מצליח. זה בהחלט אינו צילום ספונטני.
"אדם, כידוע, רוצה להציג דימוי עצמי מסוים, אבל הוא גם מה שהחברה רואה בו, ומזה נוצרת סינתזה של מה שהנו, ומה שהוא מייצג, והיא תיקלט בעין הצופה הרגיש, היודע להבחין ולברור בין עיקר לטפל. אני בוחן בצורה טבעית וסמויה, מתבונן, מבין מה אני קולט, ומנסה לשקף לצופה את שלושת רובדי המצולם - מה שהוא, מה שהוא רוצה להיות, ומה שהחברה רואה בו.
"את הנשמה והאמירה אני מכניס באמצעות גוני שחור לבן, חיתוכים, זוויות וקומפוזיציות. השאיפה היא לשלב את התיעודי עם האמנותי, כדי להקנות לצילומים רלוונטיות שמעבר לכאן ולעכשיו. השנים יגידו אם הצלחתי".
אוצר התערוכה, ד"ר יוחאי רוזן, אומר על לניר שהוא "מחלוצי התיעוד החברתי בארץ, שהחל להתפתח בשנות השבעים, והפרויקט שלו הוא היחיד שמאריך ימים עד היום. בכך הוא ממשיך מסורת בה החלו צלמיו
הראשונים של הקיבוץ, שבמצלמותיהם הפשוטות, ובחדרי החושך שאלתרו, נתנו ביטוי למודעותם החברתית הגבוהה, בצילומים בתוך הקיבוץ וגם מחוצה לו". המצלמה של בועז אמנם לגמרי לא פשוטה, וחדר החושך שלו לא לגמרי מאולתר, אבל הוא עדיין מתעקש לצלם בפילם, 6x6, כדי להיות נאמן לרוח התיעוד ההיסטורי.
"אני מתעד כל מיני חברות ומגזרים במדינה", אומר לניר, "אבל תמיד מרגש אותי מחדש להיווכח כמה הרבה סקרנות ועניין מעורר הקיבוץ, וזה מה שדוחף אותי להמשיך. מתברר שעם כל מה שהשתנה בנו, לטוב ולרע, אנחנו עדיין מסקרנים ומרתקים, ולכן חייבים להמשיך ולתעד את התופעה הזאת, הקיבוץ".
נעילה התערוכה: 5 בספטמבר.
