הפסל והצייר יחיאל שמי (2003-1922) חי ויצר בקיבוץ כברי במרבית שנות חייו. מאז מותו משמש האטליה בו עבד כגלריה לתערוכות מתחלפות ה"מתכתבות" עם פסלי הברזל שלו ועם קווי הרישום שאפיינו את סגנונו המופשט. כך גם התערוכה "יוצא מעץ" (אוצרת: סמדר שינדלר), המוצגת בחודשים אלה.
עוד על תרבות ואמנות בקיבוצים: אמן הרחוב נכנס למוזיאון בקיבוץ הנצחה לאספן האמנות מקיבוץ כפר מסריק כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה של mynet
שמי היה מזוהה יותר מכל עם פיסול ברזל מונומנטלי, אבל עבד גם עם עץ שנתמך על ידי אדני רכבת. התערוכה הנוכחית, כשמה כן היא - מוקדשת לחומר עצי בלבד, ובכך מכבדת את יצירתו של המאסטר המנוח, שרשם הרבה יותר מ"הערת שוליים" בפיסול הישראלי המודרניסטי.
האמן המצטיין והמעניין בתערוכה, לדעתי (אגב: מדוע רק גברים נבחרו להציג?), הוא רענן חרל"פ, הנוטל קרשי בניין זניחים וחבוטים, מצולקי זמן ושימוש קודם, ויוצר בעזרתם אסמבלז' של יופי צרוף. מלבד החיבור המיידי לשמי הצעיר, שעבד כטפסן בשדה הבניין, ניכר דמיון בלתי-מוכחש בין קורות הברזל והעץ של האמן מכברי לאלה של חרל"פ. בהתערבות כמעט בלתי-מורגשת הוא מצליח ליצור סביבה אורבנית, המתפרצת מהקיר או נטמעת בו, והעבודות מהדהדות את דלות החומר באמנות הישראלית בשנות השמונים של המאה הקודמת.
מחמוד קייס הרבה יותר אסתטי ומוקפד מחרל"פ, על אף היותו מתמחה בריצוף, ביציקות ובתבליטים. בימים אלה מוצג במוזיאון תל אביב מיצב פיסולי ענק של קייס, היוצר מארג של ערבסקות. בתערוכה בכברי הוא מכליא בין ישן לחדש, בין דימוי מופשט לפיגורטיבי, ובין עבודה ידנית לתעשייתית.
אוריאל מירון מיוצג בתערוכה עם הפסל "רגלי חובל" - שני אלמנטים מרכזיים הנתמכים זה בזה רגע לפני מעידתם ונפילתם על הקרקע, המתייחסים לצורת ההליכה המקרטעת של חובל הספינה רגע לאחר שהוא יורד ממנה אל האדמה. הקשר לפסלי שמי, המצויים גם הם "על מפתן הבלימה", מרתק.
הקשר נוסף שעלה בדעתי לאחר הצפייה בפסל: בשנות השישים השתמש יחיאל שמי בגרוטאות של אוניות טרופות שנמשו מקרקעית הים במפרץ חיפה כדי ליצור מהן פסלי חוץ גדולים. גם הפסל של מירון מושתת על דימויים של כלי שיט.
אריה ברקוביץ מתייחס בפיסול הקיר שלו, דמוי הנוף האורבני, לגיאומטריה של הפיסול השמי. אבינועם שטרנהיים מציג בתערוכה מעין מגדל עשוי זרדים וענפים, המשייט בחלל כשהוא קשור לתקרת האטליה. לעיתים הוא נדמה כפאלוס אימתני, לפרקים כמגדל שמירה שהופל מבסיסו, ובכל מקרה מדובר בעבודה שמרטיטה את הלב והדמיון.
תערוכת השישה באטליה של שמי שווה ביקור. תערוכה צנועה ויפת-מראה כזו לא נראה עוד ימים רבים.
נעילה: 30.5.