לכל קיבוץ יש אתר ייחודי משלו אי שם בסביבתו הקרובה. הוא יכול מן הסתם להיקרא "השועל", "הגמל", "העץ הבודד", "עץ הדומים", "המערה" וכו'.
ולנו בקיבוץ מה יש? אצלנו זה "הפרונקל".
פרונקל? לא מצאתם שם מקום מרנין יותר, תשאלו.
קראו גם:
מסתבר שכאשר החליטו מייסדי הקיבוץ שהוקם על ראש ההר לרדת לעמק שתחתיו כדי לבנות את נקודת הקבע של הישוב בסמוך לשדותיו החקלאיים, הם נשאו מבטם מעלה, לראש ההר, אולי מתוך געגועים למקום הקיבוץ בעבר.
או אז גילו שלהר הנישא מעליהם יש צורה ייחודית משלו, שונה ובולטת מכל סביבותיו, מראה כדורי ועגלגל, כמעט כמו פרונקל שצמח לו כך על ראש הרכס. זה הספיק, מסתבר, כדי להעניק לו את שמו עד עולם.
שנים אחדות אחרי שהקיבוץ העתיק את מקומו לעמק שלרגלי ההר, הצטרף אליו גרעין תנועתי חדש. כמו כל גרעין המכבד את עצמו, החליטו חבריו העירוניים להתאסף בקיבוץ אליו יועדו ליום חג שבו יוכרז על הקמת הגרעין התנועתי החדש.
"ואיך נקרא לגרעין שלנו?", תהתה אחת הבנות.
"איך נקרא לו?", הפטיר מדריך הגרעין, מה זה משנה? העיקר שנכריז על הקמתו.
להכרזה הוזמנו כמובן אורחים רבים, וכנשאלה השאלה, היכן בדיוק נערוך את טקס ההכרזה, ניתנה התשובה כמעט מאליו: "על הפרונקל, כמובן!".
איך מכריזים על הקמת גרעין? גם לזה הרי יש פרוטוקול ברור וידוע. מסמנים במקום שנבחר שטח למסדר. מקימים תורן דמוי צלב מסנדות שבראשו יונפו דגלי ישראל ותנועת הנוער. כותבים ומקריאים במקום את מגילת ההכרזה ובסיומו, איך לא, תודלק כתובת אש שתיראה למרחקים.
"בלי כתובת אש אי אפשר!", קבע תולי, שהיה אלוף מעצבי הכתובות במחנות הקיץ.
"ומה נכתוב בדיוק בכתובת האש?", שאלה זיוה שתמיד היה לה מה לשאול.
"נכתוב גרעין התנועה לצרעה", קבע תולי, ואכן, כך נעשה.
הגיע יום ההכרזה. שלא כצפוי, מזג האוויר לא היטיב עם הבאים ואת המטפסים לראש ההר קידמה רוח מזרחית חזקה, 'שרקיה'. רוח מצליפה, שורקת, מצמררת שעוצמתה הלכה וגברה ככל שהעפילו המעפילים גבוה יותר לראש הרכס.
"אולי נוותר על כתובת האש?", הציעה זיוה המודאגת.
"שטויות! אין הכרזה בלי כתובת!", קבע תולי ומרבית הבנים הסכימו עמו.
וכך, הכרזה הייתה גם הייתה, דגלים הועלו לראש התורן ומגילת ההכרזה נקראה בפאתוס, כראוי לחשיבותו של האירוע. ואז סוף סוף הגיעה השעה לחלק הבוער של הטקס.
הלפיד האמור להצית את הכתובת הודלק, והמדליק, שלא היה אלא תולי בכבודו ובעצמו, קרב אל הכתובת והחל להדליק את האותיות מימין לשמאל, מלמטה למעלה.
הכתובת אכן נדלקה חיש קל. הרוח השורקת הגבירה במהירות את הלהבות שבקעו מהשקים המלופפים ספוגי הנפט, ולשונותיהן נשלחו הרחק מעבר לאותיות הבוערות עצמן.
וכשהכל נועצים עיניים, מי בחדווה ומי בדאגה באותיות המתלקחות, ניצתו לפתע שיחי הסירה הקוצנית שלמרגלות הכתובת והרוח הנושבת ליבתה את הלהבות שקיפצו ודילגו משיח לשיח ועד מהרה נעשה הפרונקל עצמו ללפיד בוער בחשיכה.
מסתבר שבקיבוץ היה מי שדאג גם לאפשרות הזאת. על ההר נצבה לה, כך הסתבר, כרכרת כיבוי האש של הקיבוץ רתומה לטרקטור ומלבד למיכל המים הייתה זו מצוידת בשלל מטפים ואמצעי כיבוי. אלה נתפסו על ידי חברי הקיבוץ וחברי הגרעין גם יחד והכל יצאו למלחמת חורמה באש והצליחו לכבותה ממש כשעמדה להצית את נטיעות היער הצעירות.
ואז קרא תולי בקול: "אני יודע איך נקרא לגרעין שלנו: 'הגרעין הבוער', או טוב יותר: 'הגרעין הלוהט!'".
"לא, לא!", קפצה זיוה. "יותר יפה: גרעין להט!".
"מזל שלא 'גרעין פרונקל'", הפטיר אחד מחברי הקיבוץ.
וכך, ירדו חברי הגרעין שעלו שעות קודם להר לטקס ההכרזה כחברי גרעין בלי שם, חזרה לקיבוץ כחברי גרעין להט. וזה שמו מאז ועד עולם.
מעוז חביב, חבר קיבוץ צרעה, מורה דרך וסופר. כתב 12 ספרים שיצאו לאור במהלך חמישה עשורים
