"הכול מתחיל ונגמר באותה נקודה, כי אין פה גבול - אין שטחי הפרדה". כך היטיב לכתוב יעקב גלעד בשיר המיתולוגי של להקת "בנזין", "בית משותף". המודל הדומה ביותר לקיבוץ בעיר, מלבד הקיבוץ העירוני כמובן, הוא הבית המשותף.
עוד טורים ודעות של קיבוצניקים: הקשר בין דת להומניזם: דתיים, ולא נדע? הטעיה: השיח על שיח לוחמים כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה של mynet
מרבית העוזבים, במיוחד הצעירים שבהם, אינם מסוגלים להמיר את החיים במשק, בבית חד קומתי עם גינה מטופחת, במקבילה עירונית. הקיבוצניקים לשעבר יעברו בדרך כלל ל"מגירה" או ל"מדף" משלהם ב"ארון המגורים" הישראלי הקלאסי, יחד עם עוד כמה משפחות שהתקבצו מכל קצוות הארץ.
ישנן מגירות טובות יותר ומדפים אטרקטיביים פחות. לעתים מכתיב המצב הפיננסי הרעוע דיור בשיכון משנות החמישים של המאה הקודמת, בסגנון אקלקטי מתפרק, ולעתים ניתן למצוא אקסים מהמשק בדירות פאר הפונות לים עם שלושה כיווני אוויר לפחות וחדר שינה בגודל של דירה קיבוצית ממוצעת. הידד לקומבינה.
מה שלא משתנה הוא השכנים. תמיד יהיה מי שידאג להלין את שקית האשפה בחדר המדרגות ללילה, כדי שרק בבוקר יוכל להעיר אותה בעדינות ולהניח אותה אחר כבוד בפח. לחילופין, אם יש כבר צדיקים שיורידו את שקית האשפה ישירות לחדר הפחים, הם לא יצליחו לעולם להימנע מהשארת טיפות רפש ריחניות שטפטפו מהשקית על רצפת המעלית.
לרוב אפשר למצוא גם - איכשהו זה תמיד יהיה בדירה שממול כדי שהאקוסטיקה תהיה מושלמת - כלב ידידותי מדי שנוהג לברך את כלבי השכונה האחרים בברכת לילה טוב בשעה 01:00 לפנות בוקר. אין צורך להכביר מילים על הזוג שנישואיו מדמים את הסכסוך הישראלי פלסטיני: מלחמה אינסופית על הזהות הקורבנית, שבה צעקות הן כלי הנשק הפופולארי ביותר, אך גם השלכת רהיטים הדדית נחשבת לנשק קונבנציונלי.
בדירה שמלמעלה יגור בן טיפש עשרה ממוצע שיקשיב למוזיקה המזעזעת ביותר שניתן להעלות על הדעת, בשעות הכי מוזרות שאפשר לדמיין, בעוצמה שהכי דומה למטווח במילואים.
עד כאן זה נשמע דומה לקיבוץ, לא? נכון, זה אכן לא רחוק. ומה שבאמת מעורר את הנוסטלגיה הוא ועד הבית המיתולוגי. זהו גוף שמונה, לרוב, אכפתניקית אחת או שתיים, שמזכירות מאוד מטפלת מבוגרת שמתקשה להבין כי הזמנים שבהם הייתה יכולה להכריח את הילדים לגמור הכול מהצלחת חלפו עברו לבלי שוב.
עולמם של אנשי ועד הבית מורכב מאידיאלים נאצלים בסגנון ניקיון חדר המדרגות, שקט בין 14:00 ל-16:00, גינה מושקעת יותר מזו של הבית השכן, ומערך גבייה אובססיבי בסגנון השוק האפור.
בדומה לאסיפת חברים מתכנס לו גם ועד הבית לישיבות הרות גורל שבהן מוכרע העתיד של הכלב הנובח מדירה 3 או של הורי הילדים מדירה 8, שמאפשרים לצאצאיהם להשליך את אריזות מעדן החלב הריקות מהמרפסת היישר לגינה המשותפת. הזיכרונות מבית הילדים עולים ומציפים אותך בבושה כשאתה מקבל נזיפה מהשכנה על הרעש שעשית בשבת האחרונה כשכיוונת בטרנזיסטור במקלחת את התדר של "קול המוזיקה".
באופן מוזר, גם לאחר כמה שנות מגורים באותו בית, אני לא מכיר כמעט אף שכן בפניו, ודאי שלא בשמו. עמית של זוגתי בעבודה, גם הוא עוזב קיבוץ, טוען כי מדובר בתגובת נגד לשיתופיות שממנה אנו באים. אמרו שבעיר זה אחרת? יש ניכור? אז יאללה, בוא נלך עם זה עד הסוף.
כאן, קצת כמו בקיבוץ, השכנים מכונים על פי מעשיהם, מראם והנסיבות שבהן נפגשנו: "המטונף מלמטה", הרעשנים מלמעלה", "החמודה ממול", "ההוא שלא אומר בוקר טוב", "זאת שצעקה פעם שיש שריפה וירדה במדרגות עם תחתונים".
בעצם, גם העירונים חיים בקיבוצים קטנים ומשונים. אז למה אף אחד לא מזכיר את תרומתו של ארלוזורוב 85 לחברה הישראלית? מדוע לא נזכר ז'בוטינסקי 28 בדברי ימי מפא"י ההיסטורית? טוב, צריך לדבר עם ועד הבית - שיכניס את תיקון העוול ההיסטורי לסעיף ההוצאות של אוקטובר.
לשלושת הטורים האחרונים של מעוז קורן: אחרי הבחירות: איפה הטריקים הקיבוצניק בספא: אין מקום להנאה נחמת ה"תירפזים" של ילדי הקיבוצים
פרסום ראשוני: 07:34 , 19.07.15