המאבק המתוקשר בין אנשי קיבוץ ניר דוד לתושבי בית שאן ופעילי הציבור המזרחים שחברו אליהם, בסוגיית הרחצה בנחל האסי, העלה לדיון מחודש סוגיה שאף פעם לא באמת יורדת מסדר היום, והיא המתח הרב־דורי בין אנשי הקיבוצים לתושבי עיירות הפיתוח.
2 צפייה בגלריה
ד"ר תמה חלפין. "דווקא העירוניות משדרות או מאשקלון הן אלה שמזלזלות בקיבוצניקים"
(צילום: צפריר אביוב)
מחקר חדש של האנתרופולוגית האשקלונית ד"ר תמה חלפין (41) בוחן את הנושא הזה לעומק - ומספק לא מעט תובנות מפתיעות, אותן ניתן לקרוא בספר העיון המרתק ומאיר העיניים "בית מול הים". הספר מתעד שנתיים שבהן חיה בקיבוץ בדרום וחקרה את חיי הקיבוץ במאה ה־21, יוצא בימים אלה בהוצאת "למדא" מבית האוניברסיטה הפתוחה.
זה נראה כאילו קיבלת את משבר האסי בהזמנה כדי לקדם את הספר שלך. הסכסוך הזה נוגע באותן נקודות שבהן את דנה וחושף פתעים מדממים שחשבנו שהגלידו כבר.
"אני מאוד שקועה רגשית בעימות על נחל האסי", מודה חלפין. "יש לי חברים טובים בשני הצדדים ואני כואבת את מה שקורה שם. לצערי למרות שמדובר באנשים טובים בשני הצדדים השיח רדוד ואלים מאוד".
"עובדי שירותים כמו מטפלות, עובדות חדר האוכל ומנהלי המוסך כבר לא שקופים כמו פעם, ואני שגדלתי בקיבוץ יודעת היטב כיצד זה היה בעבר. עבדתי לצידן של מטפלות שהגיעו מהעיר, והדהים אותי לראות את הזלזול שלהן בקיבוצניקים ואפילו ההתנשאות שלהן מעליהם"
את מבינה למה הקיבוצניקים מתנגדים לדרישת תושבי בית שאן?
"ברור. גם כותבת על זה בספר שלי. הרי הקיבוצים נבנו כבית אחד גדול, בצורה כזו שאין הבדל בין המרחב פרטי לציבורי. ככה זה גם נתפס מבחינת החוויה של חברי הקיבוץ. מבחינתם זר שנכנס לקיבוץ מטייל ממש בגינה שליד דלתם. זה נבנה ככה בכוונה והתחושה של חדירה לטריטוריה היא חזקה מאוד משום כך".
אז את טוענת שיש הצדקה לסגירת השערים סביב הנחל?
"לא ממש. כי יחד עם זאת - וגם על זה אני כותבת, למעשה, בזה בעצם מתרכז הספר שלי - הקיבוץ עבר שינוי גדול מבחינה קונספטואלית. כיום זה כבר לא הקיבוץ של פעם, הקיבוץ השיתופי שלא היה בו מרחב פרטי וחיו בו כמשפחה. זה כבר ממש לא כך. היום זה קיבוץ של שיוך מגרשים, של חצי דונם לכל חבר קיבוץ, הפרטות שונות, הרבה כסף מנדל"ן וכל זה מקטין מאוד את הקייס של הקיבוצניקים לגבי האסי".
בטח כועסים עלייך בקיבוץ, כשאת באה עם אמירות כאלה.
"אני אומרת יותר מזה. יש לי בעיה עם השערים והגדרות של הקיבוץ. זה יוצר תודעה של מבצר מסוגר שמנוכר מסביבתו. זה יוצר תודעה. אם היו מורידם את השערים אלה לא היו מרגישים שמדירים אותם ואלה לא היו חשים שפולשים אליהם".
אז מה אפשר לעשות?
"מבחינה מעשית אני חושבת שצריך למצוא פתרון והסדרה. אפשר להגיע לזה. בהרבה פארקים יש כללים ברורים של עשה ולא תעשה. אבל בשביל זה חייבם רצון טוב משני הצדדים ולצערי כרגע אין את זה פה".
בחזרה לעמדות מוצא
הדם הרע שזורם בין הקיבוצניקים לעירוניים הוא ארוך יומין ונובע מסכסוכים מעמדיים בין מתיישבים לדיירי מעברות, ממחלוקות טריטוריאליות ומעימותים עדתיים. במחקר מכונן שנערך ב־2007 טענה ד"ר יפעת שאשא־ביטון (לימים חברת הכנסת שאשא־ביטון, כמובן) ש"יש מי שמנסים לטעון כי מערכת היחסים היום בין תושבי הקיבוצים לעיירות הפיתוח היא שוויונית, אך לא כך פני הדברים".
את הדברים טענה ד"ר שאשא־ביטון בעקבות מחקר שערכה בעבור מכללת תל חי, שבדק אילו תכונות מייחס נוער הקיבוצים לנוער עיירות הפיתוח, ולהפך. המחקר כלל 320 בני נוער בגילים 18-14, מחציתם מקרית שמונה ומחציתם מהקיבוצים בגליל. מהמחקר עולה כי רוב הנוער בקיבוצים ובעיירות הפיתוח מסכים כי קיים מתח בין המגזרים. לדברי שאשא־ביטון, "תלמידי קרית שמונה שמתחנכים בקיבוצים נקראים 'ילדי חוץ', מה שיוצר תפישה היררכית וגם מעצב את תפישת ה'אנחנו' מול ה'אחרים'".
ממצאים נוספים שהתגלו באותו מחקר היו כי 73.3 אחוז מבני הנוער בקיבוצים ו־35.2 אחוז מבני הנוער בעיירות הפיתוח סבורים כי בני הקיבוצים מתורבתים יותר, 45 אחוז מבני הנוער בקיבוצים ו־77 אחוז מבני הנוער בעיירות הפיתוח סבורים כי בני הקיבוצים מתנשאים, ו־31 אחוז מבני הקיבוצים ו־74 מבני עיירות הפיתוח סבורים כי בני עיירות הפיתוח הם חמי מזג. למרבה הצער, 13 שנה לאחר אותו מחקר אנחנו רואים כיצד במקרי משבר כמו זה שסובב את נחל האסי כולם ממהרים להתחפר בנקודות המוצא שלהם ולשוב אל אותם הסטראוטיפים המוכרים.
"זה כבר ממש לא מה שהיה פעם", אומרת ד"ר חלפין, "גיליתי שדברים השתנו לחלוטין. דווקא העירוניות שעובדות בקיבוץ בו התגוררתי, שהגיעו משדרות או מאשקלון, בדרך כלל הן אלה שמזלזלות בקיבוצניקים".
זה מוזר, בדרך כלל מדובר בעובדות ממוצא סוציו־אקונומי נמוך.
"זה נכון - ולמרות זאת. מדובר כמובן בעובדי שירותים כמו מטפלות, עובדות חדר האוכל וגם מנהלי המוסך למשל. הם כבר לא שקופים כמו פעם, ואני שגדלתי בקיבוץ יודעת היטב כיצד זה היה בעבר. בשנתיים בהן שהיתי בקיבוץ עבדתי בבית ילדים לצידן של מטפלות שהגיעו מהעיר, והדהים אותי לראות את הזלזול שלהן בקיבוצניקים ואפילו ההתנשאות שלהן מעליהם".
"היחס המתנשא כלפי העירוניים לא נעלם לגמרי, כמובן. ראיתי רכזת חינוך שמנסה לחנך את המטפלות העירוניות באיזה מקרה שהיה שהן מסורתיות ושמרניות מדי ולא מתאימות את עצמן לרוח הקיבוץ, שהיא הרבה יותר פתוחה ודמוקרטית"
במה זה מתבטא?
"בכך שהקיבוצניקיות לא באמת יודעות לעבוד או לא יודעות לנקות ולבשל. זה היה מדהים לראות את זה".
והיחס המתנשא לפועלים מבחוץ נעלם?
"היחס המתנשא כלפי העירוניים לא נעלם לגמרי, כמובן. ראיתי רכזת חינוך שמנסה לחנך אותן באיזה מקרה שהיה שהן מסורתיות ושמרניות מדי ולא מתאימות את עצמן לרוח הקיבוץ, שהיא הרבה יותר פתוחה ודמוקרטית".
גחלת לוחשת
ד"ר חלפין משלבת בקורות חייה את שני עולמות התוכן - כילדה גדלה בקיבוץ נירים אולם זה כ־20 שנה שהיא מתגוררת באשקלון. "שירתתי בנח"ל, השתחררתי, עבדתי קצת בקיבוץ ועברתי לתל אביב כדי ללמוד באוניברסיטה. תואר ראשון ושני עשיתי שם, ואת השלישי באוניברסיטת בן גוריון בנגב", היא מתקצרת את קורות חייה.
קודם לספר הנוכחי הוציאה ד"ר חלפין בשנת 2017 ספר על הלינה המשותפת בשם "היה רע לתפארת: הלינה המשותפת - פוליטיקה וזיכרון", שכלל ריאיונות עם בוגרות השיטה הקיבוצית. בשנת 2011 פרסמה ספר בשם "אותו הכפר", על השכול בקיבוץ בארי כפי שמצטייר בעיני חברים ובני משפחות.
לפני שנים אחדות ארזה ד"ר חלפין את מיטלטליה ומשפחתה ועברה להתגורר לצורך מחקרה בקיבוץ לו היא קוראת "גחלת", על מנת לחקור את ניסיונותיהם של אנשי הקיבוץ לשמור על ייחודם האידאולוגי והתרבותי ובו בזמן להתאים עצמם למאה ה־21. זאת על רקע התפוגגותה של דרך החיים הקיבוצית הקלאסית.
למה גחלת? למה לא לחשוף את שם הקיבוץ ודי?
"זו הייתה ההתניה של פרנסי הקיבוץ. בהתחלה הייתה המון חשדנות כלפיי, כי הקיבוצים כפי שאנו רואים בימים אלה זוכים להמון ביקורת ציבורית".
ב"גחלת", שם שכרה דירה, עבדה ד"ר חלפין בעבודות המשק השונות, ליוותה צוותי ניהול, התנדבה לצוותי תרבות והייתה שותפה לחיים החברתיים במלואם. על בסיס כל אלה היא מציעה מבט מקרוב על הניסיונות לתת ביטוי ממשי לרעיונות גדולים תוך התמודדות עם שטף חיי היומיום. המחקר הזה אף זיכה אותה בפרס קרן גולדברג לכתב יד עיוני מקורי מצטיין.
"חלפין מצליחה בכישרון רב להעמיד תמונה רחבה, עשירה, מורכבת, רבת ניגודים וסתירות של מציאות החיים בקיבוץ המשתנה", נימקו השופטים שזיכו את חלפין בפרס. "את זאת היא עושה באמפתיה, ברגישות ובעדינות, בלי להיגרר לסנטימנטליות, והיא מתארת בחדות רגעים מרגשים, משעשעים, מאתגרים ועצובים. תיאוריה הקולחים לצד תובנותיה הסוציולוגיות והאנתרופולוגיות מזמנים לקוראי ספרה חוויה אינטלקטואלית ואסתטית גם יחד".
