חנה בן שלום ז"ל מקיבוץ עמיר נהרגה בשבוע שעבר בתאונה דרכים קטלנית ומזעזעת לעיני בעלה, בשעה שחצתה את כביש 99 בדרכה חזרה מהלווייתו של יוסי לב ארי ז"ל מקיבוץ דן, מעוצרי הטנק הסורי בקיבוצו במלחמת ששת הימים ומנהל בית אוסישקין.
קראו גם:
שבוע לאחר התאונה מספר בעלה, דוד בן שלום, על הרגעים הקשים של התאונה ועל ההתמודדות שלו כניצול שואה עם האובדן של אשתו לה היה נשוי יותר מ-50 שנה.
"עזרתי כמיטב יכולתי"
התאונה הקטלנית שקיפחה את חייה של חנה בן שלום ז"ל התרחשה ביום ראשון שעבר בשעה שלוש אחר הצהריים, לאחר הלוויתו של יוסי בן ארי ז"ל בעת שחצתה את כביש 99 (מצומת מצודות בקריית שמונה ועד צפון רמת הגולן) הסמוך לבית העלמין של קיבוץ דן, המפריד בינו לבין שער הקיבוץ. בעלה דוד שהיה יחד איתה ברגע התאונה משחזר השבוע את הרגע הקשה בו נהרגה אשתו מול עיניו.
"יצאנו מבית הקברות של קיבוץ דן וכדי להגיע לשער של קיבוץ דן, שם חנה הרכב שלנו, היה צריך לחצות כביש. אני הלכתי קדימה והיא אחרי. חיכינו להזדמנות לחצות את הכביש כדי להיכנס לקיבוץ ולהגיע לרכב, אבל היא הזדרזה והחליטה שהכביש פנוי וכנראה לא הסתכלה מספיק טוב ימינה", מתאר בן שלוםאת הרגע השקה בחייו, "בזווית העין ראיתי אותה חוצה את הכביש. זה היה מהר ומאוחר מדי בשביל להגיד לה 'עצרי' או 'חזרי'. הרכב לקח אותה בסערה. זו היתה מכה נוראית. הוא העיף אותה עד מעבר לכביש של קיבוץ דן".
חנה ז"ל בן נהרגה במקום ומאמצי ההחייאה בשטח לא עזרו. גם בעלה ניסה להושיט יד ולסייע אך כבר היה מאוחר מדי. "רצתי אליה מהר. היו עוד אנשים שעמדו בפתח השער וחזרו מהלוויה שבאו מייד. ניסינו להנשים אותה ואחר כך הגיע גם אמבולנס ומסוק, אבל זו הייתה מכת מוות ולא היה בעצם מה לעשות. עזרתי כמיטב יכולתי אבל זה היה מאוחר מדי".
חנה ז"ל, ילידת קיבוץ עמיר, התחנכה בחינוך המקומי של מערכת החינוך בקיבוץ. עם סיום לימודיה בבית הספר התגייסה לצבא ושירתה כחובשת קרבית. לאחר תום השירות חזרה לעמיר נישאה לדוד ובנתה איתו את ביתם המשפחתי המשותף. במהלך השנים יצאה עם בעלה, רכז תנועת השומר הצעיר לשעבר, לכמה שליחויות בחו"ל, באוסטרליה ובארצות הברית מטעם תנועת השומר הצעיר. לאחר מכן למדה והשתלמה בביולוגיה בתל חי ובהמשך מילאה את תפקיד הלבורנטית במעבדת מדעי הטבע בבית הספר התיכון 'עיינות ירדן' במשך עשר שנים. בשנותיה האחרונות ולאחר יציאתה לגמלאות היא התמסרה בטיפול ודאגה לבריאותם ושלומם של ילדיה ובני משפחתה והסובבים אותה.
הרגע שבו איבד את אשתו ברגע אחד לא היה פשוט בעבור בן שלום שעדיין מנסה להתמודד עם האובדן: "זה היה לא פשוט. אנחנו נשואים מעל ל-50 שנה והיה בינינו קשר אמיץ. יש לנו יחד שלושה ילדים ושבעה נכדים. הייתי עבד קטן לרגליה. היא הייתה אהבת חיי. היא הייתה צעירה ממני ב-12 שנים, אנרגטית, בריאה וחזקה ומאוד יפה בעיניי, אבל קרה הדבר הנורא ביותר".
"אני היחיד שנשאר"
ההתמודדות קשה יותר עבור בן שלום (87) ניצול שואה שאיבד את הוריו ואת משפחתו במהלך מלחמת העולם השנייה. אחרי המלחמה הוא עלה ארצה מפולין כנער צעיר בן 14 יחד עם אחיו ואחותו היישר לקיבוץ עמיר והיה חניך בחברת הנוער עם קבוצה שעלתה מפולין. אחרי שסיים את שירותו הצבאי למד הוראה בסמינר אורנים והיה מורה למדעים במשך עשר שנים בבית ספר 'עיינות הירדן'. בהמשך שימש כרכז תנועת השומר הצעיר בארץ ובחו"ל.
כניצול שואה השתתף במתן עדויות על ימי השואה וליווה קבוצות למסעות בפולין "אני חזק מאוד ואני מתמודד. לי אישית יש היסטוריה ארוכה של התמודדויות אז אני אעמוד גם בזה. אני ניצול שואה ועברתי הרבה דברים בחיים, השואה הייתה בית ספר בשבילי להעריך את החיים. אחותי נפטרה לפני כמה חודשים והיא קבורה בעמיר ואחי נפטר לפני 20 שנה. אני היחיד שנשאר ואני מחזיק מעמד", אמר באצילות נפש.
לדברי בן שלום יש דבר אחד שמנחם אותו בימים אלה וזו העובדה שלפחות ביומה האחרון הייתה אשתו מאושרת, כיוון שזכתה לפגוש בהלוויה את כל חבריה וקרוביה במהלך השנים. "אנחנו היינו מאושרים לפגוש כל כך הרבה חברים וידידים וחנה זכתה לראות שם אנשים שהיא עבדה איתם בעבודתה במעבדה, אנשים שהיום הם פרופסורים. למעט העובדה שבאנו לבכות את זכרו של יוסי לב ארי ז"ל היה לה יום נהדר עד השעה שלוש אחר הצהריים, השעה שבה אסף אותה הרכב לעולמים".
חנה ז"ל הובאה למנוחות בבית העלמין בקיבוץ עמיר. בת 75 הייתה במותה. "אנשים רבים באו ללוויתה. בשנה האחרונה השתתפנו יחד והתאמנו בחוג של ספורטאים ותיקי הגליל בתל חי, יש לנו שם הרבה חברים שאהבו אותה אהבת נפש והם כולם באו להשתתף בהלווייתה. גם מספר המבקרים בימי השבעה היה גדול מנשוא כי כולם אהבו אותה".
כל העדכונים - חדשות הקיבוץ
