עדה רוזן גל התגוררה במשך שנים רבות בקיבוץ דליה עם הוריה, שהיו ממקימי הקיבוץ.
היא עדיין זוכרת איך מונתה למנהלת מערך ההסעדה והופקדה על חלוקת המזון לחברי הקיבוץ, שפעם בשבוע זכו לקבל מצרכים טובים כמו גבינה צהובה ופרילי.
בתפקיד התובעני והרגיש הזה, שחילק שווה בשווה לכל המשפחות, היא החלה לראות בעיניים מבינות גם את האינדיבידואל, ולא רק את הרעיון הקיבוצי.
בימים אלו היא מוציאה לאור את ספרה החדש "פריחה מאוחרת - שבילים מדברים לנו", בו היא מתארת, בין היתר, את התפכחותה מהרעיון הקיבוצי. הספר נולד בעקבות אהבתה לטיולים ולמפגשים, והיא מתארת בו שמונה טיולים ברחבי הארץ עם ארבעה זוגות חברים.
הוריה של עדה היו ממקימי קיבוץ דליה. לאחר שירות צבאי בחיל האוויר, היא נשלחה על ידי הקיבוץ ללמוד כימיה באקדמיה. הידע האקדמי שרכשה בתחום אפשר לה להשתלב בבית חרושת לדטרגנטים, ובהמשך היא התבקשה לשמש כמנהלת מערך ההסעדה.
בספרה היא כותבת: "פעם בשבוע היינו מחלקים לחברי ולחברות הקיבוץ חבילות עם מצרכים טובים כמו גבינה צהובה, חמאה, פרילי ופירות העונה. חבילה כזו הייתה צריכה להספיק לשבוע. בתפקיד התובעני והרגיש התחלתי לראות בעיניים מבינות את האדם ואת האינדיבידואל. לחברי הקיבוץ הוותיקים שהיו בגיל הוריי, היו אז ילדים שחיו מחוץ לקיבוץ.
הם נזקקו לכמות גדולה יותר של מצרכים, על מנת שיהיה להם מה לתת לילדיהם שהגיעו לבקר. בקשותיהם נגעו לליבי וכשהבנתי שבכוחי לשנות את התמונה, התחלתי לתת חבילה נוספת לכל חבר ותיק שהיה לו צורך.
כך בעצם התחלתי לראות אותי כאישיות עצמאית ולא כקבוצת אנשים, וגיליתי יופי מיוחד בשונה, ובכל אדם כפי שהוא".
ההתפכחות מהרעיון הקיבוצי בשלמותו השילה מרוזן גל רבדים רבים. "התחלתי לפרום מעצמי את המחויבויות שנשאתי על כתפיי לכולם מאז נולדתי לתוך ה'ביחד', ל'מה אומרים עלי?' ו'האם אני בסדר'", היא כותבת בספרה החדש .
"התחלתי לראות יותר ויותר את האנשים כיחידים, כאינדיבידואלים ולא כקבוצת אנשים. זו הייתה הפריחה המאוחרת שלי. זה הרגע שהתאפשר לי לראות את עצמי, איפה אני נמצאת במעגל החיים מסביבי, מה באמת חשוב בעיני. איפה אני בחיי הפרטיים ובחיי המקצועיים".
לימים למדה עדה מנהל חינוך ומנהל עסקים ונבחרה לנהל במשך כחמש שנים את "הרי אפרים", בית ספר תיכון לארבעת הקיבוצים השוכנים באותו אזור.
אחרי שנישאה עזבה עם משפחתה את הקיבוץ, עברה לכוכב יאיר והחלה לעסוק בתחום הציוד הרפואי. היום היא עוסקת באמנות זכוכית בשיטות ייחודיות בטמפרטורות של כמעט 1,000 מעלות, שהתפתחו באי מורנו באיטליה.
הרומן של רוזן גל עם הזכוכית החל כאשר הגיעה לכנס בוונציה במסגרת עבודתה. "היופי של ונציה עם עולם הזכוכית שפגשתי לראשונה, שהתכתב עם העולם ממנו צמחתי, הפתיע אותי", היא מספרת.
"נולדתי לחופש בקיבוץ, שהיה ממוקם בתוך יער ופריחה סביבו. שם ספגתי את האהבה לטבע. ממש נפעמתי מהצבעוניות שהשתלבה עם המים ועם מעשה הזכוכית. בהמשך נסעתי לאי מורנו בוונציה, כדי ללמוד את מלאכת הכנת החרוזים, שבדרך פלא הופכים לתכשיטים".
בסטודיו הביתי שלה מייצרת היום רוזן גל חרוזים אמנותיים עם מוטיבים של צבעוניות, פריחה וטבע. הספר שכתבה מחבר בין כל העולמות: האמנות, הצבעים, המילים והסיפורים האישיים.
בסטודיו שבביתה היא יוצרת ומלמדת בסדנאות אישיות את מלאכת יצירת החרוזים, ומעת לעת גם מציגה בתערוכות.
