נוכח המצב הביטחוני בדרום, ש"גלש" במהרה בצורה נרחבת גם לאזור מרכז הארץ והשרון, הפעילה התנועה הקיבוצית מתחילת ההסלמה את נוהל החירום ופתחה את מוקד החירום המשותף לה, לתנועה המושבים, למרכז השלטון האזורי ולקיבוץ הדתי. באופן מיידי, התנדבו קיבוצים רבים שלא היו בטווח האש מעזה לארח מאות רבות של משפחות שנאלצו לעזוב את ביתן, בנדיבות ורוחב לב.
עם פתיחתו אסף המוקד מידע מקיבוצים, מושבים ויישובים, בעיקר בנגב המערבי אך כמובן גם משאר היישובים שנכנסו לקו האש. בכל הקשור לצרכים מיידים כמו פינוי קהילות ומשפחות לקיבוצים קולטים, עזרה לוותיקים, בעלי צרכים מיוחדים ועוד. במקביל, התקבלו במוקד הצעות רבות לאירוח בצפון, במזרח, במרכז הארץ ובערבה. בעקבות איסוף הצרכים במוקד, והתנדבותם של קיבוצים רבים שאינם בקו האש, התארחו מתחילת מבצע "שומר החומות" ולאורך סוף השבוע, בחג השבועות ובמשך השבוע קהילות קיבוציות שלמות, מאות רבות של משפחות וקבוצות נוער מקיבוצים ויישובים הנמצאים באזורים המותקפים תדיר בטילי החמאס, בקיבוצים הנמצאים "בטווח הבטוח".
במקביל, פעלו במטה התרבות של התנועה הקיבוצית "לשדך" בין הקיבוצים המעוניינים בכך לחגיגות שבועות בקיבוצי המרכז והצפון. קיבוצים רבים אשר מושפעים פחות מהמצב הביטחוני ומקיימים את חג השבועות המסורתי הזמינו את התושבים השוהים באזורם להתארח בחגיגות ובארוחות הקהילתיות המקומיות.
אדווה גרציאני: “אנחנו רגילים להיות בצד הנותן בכרמיה ולארח חיילים, וזו הייתה תחושה מוזרה להיות בצד השני אבל ביגור אמרו לנו שהפעם תורם. אירחו אותנו למופת והילדים נהנו בפארק השעשועים ‘באלגן’ של הקיבוץ שפתח את שעריו בחינם לכל תושבי הנגב המערבי”
מזכ"ל התנועה הקיבוצית, ניר מאיר: "עם תחילת הטיפול בהסדר הקיבוצים, בוטלה הערבות ההדדית הפורמלית שבין קיבוץ לקיבוץ. זה היה מזמן - לפני 33 שנים. אבל הערבות שבלב לא בוטלה מעולם. היא מופגנת פעם אחר פעם בשלל אירועים מסוגים שונים ומשונים, כאשר שוב ושוב מתגייסים חברי הקיבוצים לעזרת חבריהם מקיבוצים אחרים. שיא נוסף ומרגש הופגן בתשעת ימי מבצע "שומר החומות", כאשר אלפי חברים בעשרות קיבוצים פתחו את דלתות ביתם הקיבוצי 'בלי חשבון' לעזרת חבריהם מקיבוצים אחרים, ולא רק בפניהם אלא גם בפני משפחות רבות נוספות מהנגב המערבי. רוח התנועה הקיבוצית, רוח ההתנדבות הנתינה והערבות ההדדית, עדיין מנשבת בעוז, ועל כך גאוותנו".
מנכ"לית התנועה הקיבוצית, הדס דניאלי ילין, מספרת על פעילות מוקד החירום: "לצערנו, אנחנו כבר מתורגלים מפעמים קודמות, ולא מחכים שהמדינה תפעל. מוקד החירום שלנו נמצא בקשר במהלך השנה ויודע להיפתח ולהתחיל לעבוד מייד כאשר אנו מזהים הסלמה ואירועים שעשויים להתפתח ליותר מימים בודדים. המשפחות בקיבוצי הנגב המערבי כבר מכירות אירועים ביטחוניים מסוג זה ולכן אינן מבזבזות זמן כאשר מתפתחת הסלמה ומעוניינות לצאת. בעבר כבר ביצענו "שידוכים" בין קהילות במצבי חירום, ואנו מקבלים הצעות רבות מקיבוצים אשר מוכנים לארח בחפץ לב ומנסים להתאים בין הבקשות והצרכים המשפחתיים והקהילתיים להצעות לאירוח שמתקבלות. אגף חינוך שלנו מתאם בין מערכות חינוך בקיבוצים בטווח האש לקיבוצים הנמצאים באזור בטוח, לצורך אירוח אורגני ויצירת פעולות הפגה.
"מרגש מאד לראות את ההתגייסות של כל הקיבוצים שנמצאים מחוץ לטווח האש, לטובת הקיבוצים בדרום. ההתגייסות היא גם של הקיבוצים עצמם וגם של חברים וחברות בקיבוצים הקולטים, אשר נרתמים לדאוג לכל צרכי המשפחות, בכדי להקל ולו במעט על תחושת הפליטות והחרדה המלוות את המצב. הערבות ההדדית בינינו באה לידי ביטוי בצורה מופלאה, זה מוכיח את עצמו פעם אחר פעם. כאשר המדינה לא נותנת פתרונות ולא עובדת באופן שיטתי ועל פי תכניותיה, הקיבוצים יודעים לתת את הפתרון בזכות המאפיינים המיוחדים שלהם. אנחנו נמצאים בתקופה קשה ביותר, ואני חושבת שכולנו יכולים למצוא בהתגייסות הזו נחמה".
"זה היה אירוח למופת"
אסתר טרנטו, חברת קיבוץ נחל עוז, שיתפה: "אני מרגישה שהתנועה הקיבוצית היום ובשנים האחרונות, היא בועה בתוך החברה הישראלית. בועה חיובית שנותנת הרבה גאווה לכל שותפיה. יש ערבות הדדית, יש עזרה מהרבה קיבוצים, פותחים את הלב, מארחים מכל הלב ומגיעה לכם התודה והברכה על כל העשייה ועל היכולת לחבר את כולם לגוף אחיד".
מירב כהן, חברת עין השלושה שהתארחה במעגן מיכאל, מספרת: "התנועה הקיבוצית מתארגנת באופן מעורר הערצה, אחווה וערבות הדדית. כשממשלת ישראל תלמד רבע מזה - אני אהיה מרוצה. המדינה עדיין לא חושבת שמגיע לנו להתפנות כמו בני אדם בצורה מסודרת. עם ישראל שוב מתגלה בגדולתו ותפארתו והמדינה שוב מתגלה במערומיה".
אדווה גרציאני מקיבוץ כרמיה, התארחה ביגור עם שלושת ילדיה: "היינו בנופש באילת בזמן ששמענו שהיו פגיעות בקיבוץ והחלטנו שלא לחזור הביתה. בהתחלה נסעתי לאמא שלי במרכז, אבל גם שם היו אזעקות ונפילות. רכזת התרבות של הקיבוץ בדקה אפשרויות אירוח למי שרוצה לצאת להתאוורר בצפון, וביקשתי ממנה שתבדוק גם לי אפשרות כזו. קיבלתי ממנה את הטלפון של הדס, מנכ"לית התנועה, שעשתה את החיבורים דרך מוקד החירום התנועתי, והיא דאגה לי לאירוח בקיבוצה, יגור. יחד איתי הגיעו עוד שתי משפחות מכרמיה.
"זו תחושה קשה להגיע כמו 'פליט' ולהתארח אצל אנשים שאתה לא מכיר, אבל קיבלנו אותנו ממש יפה והציעו לנו עוגות, אוכל ועזרה בכל מה שצריך, כולל פעילות לילדים. אנחנו רגילים להיות בצד הנותן בכרמיה ולארח חיילים, וזו הייתה תחושה מוזרה להיות בצד השני אבל ביגור אמרו לנו שהפעם תורם. אירחו אותנו למופת והילדים נהנו בפארק השעשועים 'באלגן' של הקיבוץ שפתח את שעריו בחינם לכל תושבי הנגב המערבי. גם חגגנו פה בשבועות במקום החג שהתבטל אצלנו".
מסגרת קהילתית בקיבוץ מארח
כחלק ממסקנות מבצע "צוק איתן" הגו במשרד הביטחון את תוכנית "מלונית" שבמסגרתה יישובים שלמים בנגב המערבי אמורים להיקלט בבתי מלון ואכסניות ברחבי הארץ, תמורת פיצוי מהמדינה למארחים. במסגרת התוכנית נקבעו מראש "זיווגים" שלפיהם לכל יישוב יש מקום להיקלט, אך דווקא ברגע שבו נכון היה להפעילה, בחרו מקבלי ההחלטות לזרוק את התוכנית לפח ולהפעיל פתרונות מאולתרים.
כתוצאה מאי הפעלת התוכנית, היו קיבוצים שחיפשו מקום שיקלוט מספר רב של משפחות כך שיוכלו לשמור על המסגרת הקהילתית. חלק מהם כבר נמצאים בקשר כזה עם קיבוצים שכבר אירחו אותם בסבבים קודמים, אך אחרים היו צריכים למצוא פיתרון שכזה "מהרגע להרגע".
אלכס ויינטרוב משמש בימים כתיקונם כיועץ צמיחה דמוגרפית (רכז קליטה) בקיבוץ עין השלושה, אך הוא חבר קיבוץ חולית הנמצא גם הוא בסמוך לגבול עם רצועת עזה, משמש חבר הנהלת הקיבוץ והיה אחראי על פינוי המשפחות בחולית לעין גדי. גם הוא התארח בעין גדי עם רעייתו ושלושת ילדיו.
"היינו אמורים להתפנות למקום אחר במסגרת תוכנית 'מלונית' והתחלנו לנסות ולאתר קיבוצים שניתן לעשות איתם חיבור ולפנות אליהם את המשפחות בתור קהילה", מספר אלכס. "ביררנו עם קיבוץ עין גדי האם ניתן להתארח אצלם והם שיכנו אותנו במלון של הקיבוץ". בעין גדי התארחו במשך שבוע 16 משפחות מחולית שהן יותר משליש מהקהילה. חלק מהמשפחות נשארו בקיבוץ על מנת להמשיך ולתחזק ענייני הקיבוץ. אחרות כבר מצאו לעצמן פתרון פרטני לפני כן ונשארו עמו.
אלכס מספר כי המשפחות זכו לאירוח חם ולבבי: "בעין גדי חיברו אותנו לכל התשתיות והשירותים הקהילתיים ודאגו לפעילויות לילדים, הווי בערבים וכל מה שצריך. בעיקר הייתה לנו פעילות הפגתית לילדים כמו בריכה, פעילויות יצירה, טיולים באזור וגם מפגשים עם הקהילה של עין גדי וקבלת שבת משותפת שהם ארגנו. בערבים היו מספר הופעות לחברים הבוגרים שארגנו לעצמנו ביחד עם המועצה האזורית, ואליהן הצטרפו גם המארחים.
"הנהלת המלון עבדה בשיתוף עם הנהלת הקיבוץ על מנת למלא את כל מחסורנו. הם אפשרו לנו את ההפוגה הדרושה למבוגרים ולילדים, להיטען באנרגיות וחיממו את ליבנו עם תחושת הערבות ההדדית והתפיסה הערכית שאנו חולקים עם קיבוצים אחרים. זו הייתה קרן אור בתקופה הלא פשוטה הזו. אנחנו רוצים להודות לקהילת עין גדי, לבית המלון ולהנהלת הקיבוץ על ההתגייסות מכל הלב והכתף החמה שקיבלנו מהם".
"הרגישו במקום בטוח"
ד"ר שושנה מירוצ'ניק, משמשת כיו"ר החינוך בקיבוץ כרמיה במועצה האזורית חוף אשקלון. בעבר ניהלה את המוסד החינוכי האזורי "שקמה" ביד מרדכי ועבדה כמפקחת שנים ארוכות במנהל חברה ונוער, ומתוך כך בעלת ניסיון רב בליווי תהליכי שגרת חירום.
אלכס ויינטרוב: “הנהלת המלון עבדה בשיתוף עם הנהלת הקיבוץ על מנת למלא את כל מחסורנו. הם אפשרו לנו את ההפוגה הדרושה למבוגרים ולילדים, להיטען באנרגיות וחיממו את ליבנו עם תחושת הערבות ההדדית והתפיסה הערכית שאנו חולקים עם קיבוצים אחרים"
מה עשיתם עם תחילת המבצע?
"ברור שהחינוך בגיל הרך נסגר, ויותר ממחצית המשפחות עם ילדים קטנים עזבו את האזור. את הנוער מכיתות ז'-י"ב הוצאנו למעגן מיכאל בשתי פעימות. בהתחלה הם יצאו לשלושה ימים עם בן קיבוץ שלא עובד איתם, אבל מכיר אותם היטב וחזרו הביתה. בשבת קיבלנו פניות של ההורים והילדים שהם רוצים לחזור, ולשמחתנו מעגן מיכאל נענו שוב בצורה מעוררת כבוד והערכה. ויותר מזה – אמרנו להם שנגיע לשלושה ימים ובסוף הם נשארו עד יום שישי בבוקר, לאחר שנכנסה לתוקפה הפסקת האש".
איך את מתארת את השהות שלהם שם?
"הם קיבלו בית נעורים מרווח ובמעגן מיכאל ארגנו להם פעילויות משותפות עם הנעורים מהקיבוץ: הם הלכו לים, לבריכה ולאולם הספורט. ראיתי כיצד הם מרגישים מחובקים מאנשי ונערי מעגן מיכאל, שלא הפסיקו לפנק אותם והנערים היו מאושרים שם. הקיבוץ התגייס כולו למען הנערות והנערים שלנו, פשוט נתנו את כל מה שאפשר כדי לתת להם בטחון ותחושת בית".
לשושנה חשוב להבהיר: "הם לא הרגישו מסכנים, הם כמובן מודעים למצב, חלק מהבתים של הילדים נפגעו והם ידעו את זה, אבל במקביל הם הרגישו שהם נמצאים במקום בטוח וטוב להם. אין סיבה שילדים ונערים יחוו את החוויות האלו. החוסן שאפשר להם ליהנות ולהיות רגועים הוא הידיעה שהם לא לבד, אלא ביחד עם מבוגרים אחרים וזה עשה להם מאוד טוב. הם תמכו אחד בשני ואנחנו נמנף את הביחד שנוצר. הייתה להם ולהורים תחושה שכרמיה כקהילה מלווה אותם ודואגת להם, וכמובן מעגן מיכאל שעשו הכל בכדי שהם ירגישו טוב".
קראו גם:
אורי קפלון, מקיבוץ נירים, נשוי לציון, עולה מאתיופיה, ולהם שני ילדים – לילי בת שש וחצי ויואל בן שלוש וחצי, נסע עם משפחתו לקיבוץ שדה בוקר.
"חזרנו לנירים בשנת 2012, עברנו את צוק איתן בקיבוץ ואת כל הסבבים שהיו לפני ואחרי. יש לי הורים בקיבוץ שבחרו להישאר בנירים ואחות בקיבוץ מגן שיצאה גם כן מהקיבוץ", הוא מספר.
מתי יצאתם מהקיבוץ?
"לא יצאנו מייד עם תחילת הסבב לחימה, אלא חיכינו מספר ימים ויצאנו בחמישי בצהריים. יוסי, מזכיר הקיבוץ, נתן לנו אשת קשר בשדה בוקר בשם טלי, בחורה מקסימה, ומהרגע הראשון שהתקשרנו אליה היה חיבור מצוין עמה. טלי ענתה על כל השאלות שלנו, הבהירה מה התנאים ומה צריך להביא. מהרגע הראשון הרגשנו ממש כמו משפחה".
קפלון ממשיך: "היא קלטה אותנו בשער שדה בוקר ביום חמישי בצהריים, לקחה אותנו לחדרי האירוח, שאלה כל דבר מה חסר ומה צריך – מצעצועים לילדים, מגבות, וכל דבר שרק יאפשר לנו שהות נעימה וטובה, שאפילו אנחנו לא חשבנו עליו" .
ובכל זאת, רחוק מהבית במצב מלחמה, איך הייתה ההרגשה?
"היה לה נדיבות ורצון לעזור בצורה שלא נתקלתי בחיי. זה היה בולט לכל אורך שמונת הימים שהיינו מצד כל קהילת שדה בוקר והמדרשה. כולם עזרו – חברים ותיקים, חברים חדשים, ילדים. זה לא משנה אם זה היה בשביל או בחג שבועות. בכל מקום, כל אחת ואחד שנתקלנו היה עם חיוך ורצון לעזור להשכיח קצת את המצב בבית. הייתה פשוט הרגשה נפלאה להיות שם. אין דרך אחרת להגדיר את זה.
"המעבר הקהילתי של רבים מהמשפחות בנירים לאותו מקום יצר מצב של אחדות טובה ותקשורת טובה בין שתי הקהילות. הרגשתי רוח חיובית לשני הכיוונים".
מה עשיתם במשך הימים?
"היינו בבריכה, נפגשנו עם אנשי הקיבוץ על בסיס חברויות שנוצרו. הקיבוץ עצמו ביחד עם המדרשה ואנשי נירים לא הפסיקו לארגן לנו פעילויות - ארוחת ערב בארגון השכונה החדשה, טיול לילה שהיה חווית טבע מעצימה ומרגשת. עשינו כמה נסיעות עצמאיות באזור זה היה חופש כפוי, אבל מהנה.
"לכולנו היה חשש, אבל הוא התפוגג מהר. הילדים תוך יום שכחו שאנחנו לא משם, שצריך בסוף לחזור הביתה, לנירים. תודה גדולה וחיבוק ענק לשדה בוקר, אסירי תודה לתמיד".
