בנימין הלפרן (70) גדל בכפר מסריק ולאחר נישואיו עבר לקיבוץ השכן עין המפרץ, ובו הוא מתגורר עד היום. ד"ר צבי חטקביץ (70) גדל בקריית חיים, עשר דקות נסיעה מעין המפרץ, ועדיין מתגורר שם בבית הוריו.
לפני כחצי שנה השתתפו השניים בטקס בחיפה לציון 70 שנה להפלגת אוניית המעפילים אקסודוס, שבעקבותיו גם נוסד אתר אינטרנט המכיל פרטים רבים על נוסעי האונייה. מעיון באתר גילה הלפרן שלו ולחטקביץ יש מכנה משותף.
שניהם הפליגו באקסודוס כשהיו עוברים בבטן אימותיהם, ונולדו במחנות מעצר בגרמניה, שאליהם גורשו מעפילי האונייה בידי הבריטים. הלפרן נולד ראשון, חטקביץ מספר חודשים אחריו.
"צבי דאג שרשימת הילדים שנולדו לאחר ההפלגה תופיע באתר של האקסודוס", מספר הלפרן בהתרגשות, "וראיתי שאני הראשון ברשימה. צלצלתי אליו וסיפרתי לו את הסיפור שלי, ומאז אנחנו ונשותינו אחים בדם.
"כשאני מדבר על זה כולי רועד. שנינו עברנו אותו מסלול, ובמשך 70 שנה גרנו בקרבת מקום ולא ידענו האחד על האחר. עכשיו אנחנו נפגשים כל יום, והקשר בינינו הדוק".
חלק מההיסטוריה
אוניית המעפילים אקסודוס, או בשמה העברי "יציאת אירופה תש"ז", הפליגה ב־11 ביולי 1947 מנמל סט (ליד מרסיי) כשהיא נושאת 4,554 מעפילים ניצולי השואה. רב־החובל היה אייק אהרונוביץ'; מפקד האונייה מטעם ההגנה היה יוסי הראל (המבורגר); מנהיג הניצולים היה מרדכי רוזמן מקיבוץ העוגן.
בבוקרו של 18 ביולי 1947 נגחו באונייה משחתות בריטיות, ומלחיהן עלו לסיפונה ונאבקו עם הנוסעים. במאבק זה נהרגו שלושה מנוסעי אקסודוס ורבים נפצעו. הבריטים השתלטו על האונייה וגררו אותה לנמל חיפה.
עוד באותו ערב הועלו המעפילים על שלוש אוניות גירוש, שניסו להורידם כעבור כמה ימי שיט בפורט דה בוק בצרפת. לאחר שנתקלו בסירוב המשיכו האוניות לנמל המבורג בגרמניה, ושם הורדו המעפילים בכוח למחנות מעצר. סיפורה של אקסודוס הפך סמל לנחישות להעפלה ארצה ולעמידת הגבורה מול הבריטים.
הוריו של בנימין, רבקה ומקס הלפרן, ילידי פולין ואוקראינה, נפגשו אחרי המלחמה במחנה הכשרה של פרטיזנים חלוצים, ועלו על האקסודוס בדרכם לארץ כזוג נשוי עם מסמכים פיקטיביים, כשהם מצפים להולדת בנם הראשון.
"אמא היתה בתחילת החודש התשיעי", משתף הלפרן, "והיא ילדה אותי אחרי שהם הוחזרו לגרמניה. בשלב מסוים בא מרדכי רוזמן לקחת את אמי ואותי לצרפת, סידר לנו ניירות מזויפים, ועלינו על מטוס שהביא אותנו ללוד.
"משם הגענו לכפר מסריק, ולימים הוא הצטרף אלינו. במשך 21 שנים הייתי בכפר מסריק, ואחרי שהתחתנתי עם נחמה עברתי לעין המפרץ. כיום אני פנסיונר, אב לשלושה ילדים וסב לחמישה נכדים".
האם לאורך השנים התעניינת באקסודוס? הרגשת קשר לסיפור האונייה?
"בוודאי. אין חנות שקניתי בה, אין בית קפה שביליתי בו, אין מוסך או חנות לחלקים שהייתי בהם בענייני עבודה, שלא הצגתי את עצמי כמי שנולד על האקסודוס. לצערי, רק מעטים הבינו על מה אני מדבר. מי שמכיר את הסיפור אומר לי: 'כל הכבוד, זכית להיות חלק מההיסטוריה'".
מהסרט אקסודוס - עם פול ניומן בתפקיד הקברניט ארי בן־כנען, שביים ב־1960 אוטו פרמינגר על פי ספרו של ליאון יוריס - הלפרן רחוק מלהתלהב. "אין שום קשר בין הסרט למציאות", הוא מבהיר. "עם כל הכבוד לכוכבים ששיחקו בו, הסרט והספר עשו סלט שלם מההעפלה וממלחמת העצמאות".
בקיץ שעבר, לקראת שנת ה־70 להפלגת אקסודוס, הקימו מספר בנים של מעפילים קבוצה לציון האירוע ההיסטורי. הקבוצה קיימה מספר מפגשים וטקסים, ומתכוונת להמשיך בכך עד ליולי השנה, החודש שבו תחל השנה ה־71 להפלגה.
אנשי הקבוצה גם הקימו אתר אינטרנט שבו מתוארות כל הפעולות. אחת הפעולות האחרונות היתה הענקת מדליות לעשרות מעפילי אקסודוס שנשארו בחיים, ובהם בני הזוג מיכאל (מישו) ז"ל והלה גולצר, וכן ירדנה פישר מכפר מסריק. "חלוקת המדליות היתה מרגשת", מספר הלפרן, "וזמן קצר אחרי זה נפטר מישו".
למה חשוב לך שסיפור אקסודוס יונצח ויישאר לדורות הבאים?
"צר לי שסיפור הטבעת אלטלנה מונצח, לטוב ולרע, בהרבה אתרים וכותרות, ואילו סיפור אקסודוס ידוע פחות. סיפור אקסודוס הוא הרואי הרבה יותר מכל מסע של כל אונייה אחרת בכל הזמנים בתולדות ישראל. אלפי המעפילים עברו את המסע בגבורה, ולבסוף הצליחו להגיע לארץ למעט שלושה הרוגים. זה סיפור נדיר, והוא חייב להילמד גם בדורות הבאים".
גירוש במקום שבת
ד"ר צבי חטקביץ - נשוי לחביבה, אב לארבעה וסב לשניים, ממקימי קבוצת אקסודוס - חי את סיפור מסע האונייה כאילו לא חלפו 70 שנה ויודע לספר אותו בפרטי פרטים.
אביו דוד גויס לצבא הפולני, נמלט לרוסיה ושירת בצבא האדום, שנסוג עד אזרבייג'ן. אמו מלי ברחה עם הוריה מפולין לרוסיה, ושם עברה את המלחמה. הם נפגשו לאחר המלחמה במחנה עקורים בגרמניה, ונישאו בחודש מרס 1947. מגרמניה הועברו בידי ארגון הבריחה למרסיי, ומשם עלו לאקסודוס כשמלי בחודשי הריונה הראשונים.
"אבא שלי ז"ל לימד עברית כבר בחו"ל", מספר חטקביץ, "והוא כתב על האונייה יומן בעברית יום־יום. השנה הוצאתי את היומן לאור כספר בשם 'יומנו של המעפיל דוד חטקביץ', והענקתי אותו לנשיא ריבלין בטקס בבית הנשיא".
היומן של אביו התווסף אצל חטקביץ למקורות אחרים שבהם סופר סיפורו הייחודי של המסע. "המעפילים הגיעו בהפלגה לארץ כעבור שבוע, אחרי הקרב הקשה שבו השתלטו הבריטים על האונייה", הוא מתאר.
"זה היה יום שישי, והבריטים החליטו לגרש אותם לא לקפריסין, אלא לנמל המוצא בצרפת. הם לא אפשרו לאף מעפיל להישאר בחיפה, אלא רק לפצועים ולנפגעים. רוב אנשי ההגנה הצליחו לחמוק ולהישאר בארץ.
"אמא שלי סיפרה לי שהיא חשבה שהם יישארו בארץ ושהיא תדליק בערב נרות שבת, אבל הבריטים העלו אותם מייד מהרציף לאוניות הגירוש. האוניות שטו עד לפורט דה בוק בצרפת, ורוב המעפילים, פרט לכמה חולים, לא נענו לשכנועי הבריטים לרדת.
"הסיסמה שלהם היתה: 'או לארץ ישראל או למות על האונייה'. הצרפתים לא אפשרו להוריד אותם בכוח. במשך שלושה שבועות הם עגנו בצרפת. לאחת מאוניות הגירוש הוגנב חומר נפץ שנועד לחבל בה.
"הנהגת המעפילים בראשות מרדכי רוזמן הכריזה על שביתת רעב ועל שביתות נוספות, וכשהבריטים ראו שהם לא מצליחים לשכנע אותם לרדת, ב־22 באוגוסט 1947 החליטו להעביר אותם להמבורג".
בדרך להמבורג עגנו אוניות הגירוש בגיברלטר, וגם שם ניסו הבריטים לשכנע את המעפילים לרדת. הם הבטיחו לאישה שהיתה בהריון מתקדם ולבעלה, שאם הם ירדו יוענקו להם סרטיפיקטים לעלייה לארץ לאחר הלידה. הזוג הסכים לרדת, אך בדיעבד התברר שחודשיים לאחר הלידה הועלתה המשפחה על אונייה, וגם היא הגיעה להמבורג.
את הסיפור הבא שמע חטקביץ מאמו כעבור שנים. "היא סיפרה לי שבפורט דה בוק עלה איש הגנה לאוניה אושן ויגור, ולפני ההפלגה מגיברלטר, ב־29 באוגוסט, הוא ניסה לשדל אותה ונשים נוספות שהיו בהריון לרדת מחשש שהן ועובריהן ייפגעו בסערות הקשות המתחוללות במפרץ ביסקאיה. היא לא הסכימה.
"כשהם הגיעו למפרץ ביסקאיה אכן התחוללה סופה עזה, שבמהלכה נולד תינוק שלא שרד. הבריטים הביאו אותו לקבורה בלב ים. קרה שם דבר מדהים. כשעלו לסיפון אביו של התינוק ויהודי אחר ששימש רב, הם ראו ששלוש האוניות נעצרו, ושעל הסיפון עמד משמר כבוד של חיילים בריטים. ככה הורד התינוק לים".
חטקביץ מצטט בהתרגשות את שירו של נתן אלתרמן שנכתב בטור השבועי בעקבות קבורת התינוק בלב ים: "בין שליחי האומה התרים בדרכים, ייזכר גם זה האחד. לבושו - חיתוליו, בקופסה של פחים, הוא במים נטמן מול ספרד".
ב־9 בספטמבר 1947 הגיעו אוניות הגירוש לנמל המבורג. משתי אוניות הורדו המעפילים בכוח, ורק מהאוניה שבה הוטמן מטען הנפץ הם ירדו מרצונם. הבריטים הצליחו לאתר את המטען ולנטרל אותו.
"הבריטים התכוונו להציג את המטען במסיבת עיתונאים", מציין חטקביץ, "אבל זמן קצר לפני זה התפוצץ המטען ללא נפגעים. מהרציף הועברו המעפילים ברכבות ובמשאיות לשני מחנות פליטים בגרמניה, שם היו במעצר מאחורי גדרות ושמירה.
"הם התחילו שם בחיי שגרה לקראת ניסיונות נוספים לעלות לארץ. יש לי תצלום של אבא שלי מלמד שם עברית בצריף במחנה. לקראת החורף הועברו המעפילים לשני מחנות עקורים אחרים, ובאחד מהם, בכ"ט בנובמבר 1947, יום ההחלטה באו"ם על תוכנית החלוקה, נולדתי אני".
הוריו של חטקביץ עלו לארץ לאחר קום המדינה, באוקטובר 1948, שהו במעברה בפרדס חנה, משם עברו לעכו, ולבסוף התמקמו בקריית חיים, סמוך למקום שבו שכנו בעבר מייסדי כפר מסריק ועין המפרץ.
זמן קצר לאחר עלייתם לארץ החל אביו דוד לעבוד בחיל המדע, גלגולו הראשון של רפא"ל (הרשות לפיתוח אמצעי לחימה), מקום העבודה שאליו הגיע גם בנו צבי לאחר שירות צבאי בגולני ולימודי דוקטורט בטכניון. כיום הוא גמלאי של רפא"ל, ועדיין עובד שם חלקית בהתנדבות.
"הוריי לא דיברו על מה שעבר עליהם במלחמת העולם", מציין חטקביץ, "אבל על האקסודוס הם כן דיברו וגם הראו לי מסמכים.
"הסיפור הזה ליווה אותי כל חיי, ולקראת שנת ה־70 להפלגה התארגנתי עם עוד כמה בני מעפילים ובהם איציק רוזמן, ציפי פורטנוי, אריה איתמר ויעקב ויימן, וערכנו מספר אירועים, בהם הכנס הגדול בחיפה וטקס בבית הנשיא שבו השתתפו שלושים איש בני ארבעה דורות. את הכל עשינו בהתנדבות ומכספנו. אף גוף רשמי לא תמך בנו".
מה עם המשט לאורך חופי ישראל שתוכנן להתקיים בחגיגות ה־70?
"אכן תכננו לערוך משט בהשתתפות 800 חניכי מכינות קדם־צבאיות ו־200 מעפילים ובני מעפילים, שיספרו את סיפור האונייה וידונו על התובנות שלו בהובלת מוקי צור ויואל מרשק, אבל לא הצלחנו להשיג את המימון הנדרש לזה. לא הרמנו ידיים. אני נמצא במגעים מול משרד החינוך, ומקווה שנצליח לקיים את המשט בשנה ה־71".
התחושה של חטקביץ היא שיש להזדרז ולפעול כל עוד עדיין חיים כמה עשרות מעפילים מתוך 4,554 האנשים שהפליגו במסע ההיסטורי על האקסודוס. פעילות זו היא המסד להמשך ההנצחה על ידי דור הבנים, בני השישים והשבעים, שמצאו את עצמם בגיל מבוגר מלוכדים סביב נושא המסע, כפי שקרה להלפרן וחטקביץ.
"בנימין איתר אותי והתרגש מאוד", מתאר חטקביץ. "נפגשנו בפעם הראשונה כשהוא הזמין אותי לנסוע איתו לשבעה של אחד המעפילים שנפטר, ומאז התחברנו יותר והקשרים התהדקו".
את מי שמעוניין ללמוד יותר על סיפור האקסודוס ומעפיליה, מזמין חטקביץ להיכנס לאתר שהוקם למטרה זו, וכן לקבוצת הפייסבוק "אקסודוס 2017-1947".
"האתר עשיר ומפורט", הוא מבהיר. "הצלחנו לרכז שמות של יותר מ־4,000 איש מנוסעי האונייה, בעוד שברשימות שנעשו בשנות השמונים הגיעו בסך הכל לשמות של כ־2,000 מעפילים. מובן שמתוארים בו סיפור המסע ותיעוד פעולות ההנצחה".
מה חשוב לך שיישאר ממורשת אקסודוס?
"ניתן ללמוד מהמורשת הזאת תובנה מרכזית אחת. מה שהיה על האקסודוס ועל אוניות הגירוש מעיד על כך שהיתה בזמנו אחדות בעם.
"לא חשוב אם זה דתיים או חילונים, אנשי השומר הצעיר או בני עקיבא, אשכנזים או מזרחים - מעטים יודעים שהיתה על האונייה גם קבוצה ממרוקו שאחד מחבריה התחתן עם מעפילה מהונגריה שהכיר בהפלגה - כולם דבקו באותה סיסמה: 'אחד בשביל כולם, וכולם בשביל אחד'. את זה אנחנו רוצים להזכיר לעם ישראל ולהנחיל לדורות הבאים".
