הציווי המקראי "והגדת לבנך" (שמות, י"ג 8) נועד לספר על העבר לבני ההווה. מחבר ספר שמות הוסיף לאחר מכן הנחיה נוספת: "אם ישאלך בנך מה זאת? ואמרת" וכו'.
ומה אני אומר כאשר ילדיי שואלים אותי: מה זאת החברה הנוצרת כאן, שאנו פוסעים אליה במדרון חלקלק? מהי ההקצנה הדתית האופפת אותנו, שאין בינה לבין סיפורי המורשת המקראיים ולא כלום? הכיצד מתגאה רשות מבצעת במדינה חופשית ודמוקרטית, שהציבה במגילת העצמאות את זכויות האדם כנר לרגליה, במינויים מתויגים לבית המשפט העליון?
האם המדינה אכן מושתתת על הכתוב במגילה - על יסודות החירות, הצדק והשלום, לאור חזונם של נביאי ישראל? והאם היא מקיימת שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה לצד חופש דת, חופש מצפון, לשון, חינוך ותרבות?
הרי כל אלה נכתבו במגילה הרבה אחרי יציאת מצרים, והוכרזו שש שעות לפני יציאת הבריטים ב-48'. ואני תמה ותוהה, מה אגיד להם?
ספר חדש, אמיץ ומיוחד, שהגיע למדפים ממש בימים אלו, רומן דיסטופי (שהוא היפוכו של האוטופי), שנולד מתוך החשש לעתיד ומתוך הזעקה לשינוי, לוקח אותנו שנים אחדות קדימה, ומשרטט לנו מדינה שאיבדה את דרכה ובה קמה תנועה ציונית השואפת להקים את 'ישראל החדשה'.
תרחיש עתידי? בהחלט. אך כזה שיסודותיו נטועים בהווה, ומצייר את החברה בישראל, שלא אותה ארצה לאחל לשלושת ילדיי, אך אנו נחיה בה אם לא נשנה אותה.
זהו ספר שעלילתו גועשת. ימים טרופים עוברים על מדינת ישראל בפתח שנות העשרים של המאה ה-21, מלחמת לבנון השלישית מתחוללת, האינפלציה משתוללת, הסנהדרין נולדת מחדש, וחוקי הכנסת מבטאים את רוח ההלכה.
מחתרת כובשת את משרדי השב"כ, קוראת תיגר על שלטון החוק ומציתה את בית המשפט העליון. המצב הביטחוני הולך ומחריף, ולכולם ברור כי הר הבית הוא פצצה מתקתקת העלולה להצית בכל רגע מלחמת עולם.
לנוכח ייאושם של גיבורי הספר מהמדינה האומרת לא לשלום וכן לרדיקליזם הדתי, הם בוחרים לכונן את המדינה מחדש כאוטונומיה בשם 'פלא פה נס' בחצי האי היווני פלופונס (ארץ נהדרת, קרובה לישראל, הרים מושלגים, עמקים קסומים, כפרים ציוריים, מה צריך יותר?).
קהילה חילונית של ישראלים מהגרת לפלופונס שבירתה ניו יבנה (NY) ולוקחת עמה את הישראליות, את הזיכרון, את ההיסטוריה, את התרבות, את השפה, את בתי הספר, את המשפחה, את החברים, את העתיד ואת התקווה - כדי להקים שם חברה חדשה בישראל החדשה.
איזו חברה תהיה כאן, שואל אני את ההיסטוריון ד"ר גדעון אביטל-אפשטיין, מחבר הספר 'פלא פה נס', והוא משיב לי, כמו מתוך דפי הספר:
"החלום שלי מצליח להגיע בקושי ל-2030: ארץ נהדרת, אלטנוילנד של הרצל, עם כל השדרוגים שאפשר להעלות על הדעת. חברת מופת, סבלנית, ליברלית, בתווך שבין יוזמה פרטית וחברת רווחה, אור לגויים ופתרון נפלא ליהודים. בחלום הזה יש גם מקום לאחד העם, לא"ד גורדון ולחיים ויצמן. אבל זה רק חלום.
"המפץ הגדול של 1967, שעד היום איננו מבינים עד הסוף את משמעותו, וארבעים שנות ליכוד עם הפוגות לצרכים הומניטריים, המיתו את החלום, כולל וידוא הריגה. קשה לנו להודות בכישלונה של הציונות. זה כמעט הצליח, אבל לא. עוד מלחמה, ועוד מלחמה, ועוד גוש, ועוד גוש. כי גושים לא מפנים, וסנהדרין מוקמת מעל לבית המשפט העליון ומעל לכנסת. לכל אחד יש נקודת שבירה.
"ישראל החילונית, החופשית, הדמוקרטית, המשכילה - שאינה שונאת את כל העולם, והעולם מכבד אותה - יכולה להינצל רק בזכות נס, אולטימטום או אסון. איני מאמין בנסים, אף על פי שבן=גוריון אמר פעם כי מי שמתכחש לנסים בישראל אינו ריאלי.
"קשה לסמוך על טראמפ ועל מרקל שיעזו להציג אולטימטום שיוליד שתי מדינות לשני עמים. אסון אינו מומלץ. שלושה כדורים הרגו את יצחק רבין, ובמבט לאחור הם חיסלו גם את העתיד. שני טילים - האחד על כיפה כסופה והאחר על כיפה זהובה - יחוללו כאן מלחמת גוג ומגוג".
בשנת 2030, צופה ומזהיר מחבר הספר, "יתממש חזון שתי המדינות, בעצם שלוש: ישראל החדשה, פלסטין וממלכת יהודה. כאן יישארו מיליוני ישראלים, יהודים וערבים, כאלה שהאדמה והמדינה יקרים להם יותר מאשר בני אדם, בריאותם, חירותם וחופש היצירה שלהם. בראש ממלכת יהודה יעמוד מלך, מתתיהו השלישי, חסר כל סמכויות, עטור הדר וכבוד. על הר הבית, במסגרת תמ"א 38, יוקם בית מקדש".
"אם תרצו זו רק אגדה", אומר המחבר, ולא נותר אלא להוסיף שאם לא תשתנה המציאות, זו עלולה להיות אגדה שתהיה באמת.
