שרה ושמואל, שני חברי קיבוץ, בני זוג והורים לארבעה ילדים, הגיעו לאחרונה לגיל 67. שמואל עובד במטע עצי פרי ושרה בספריית הילדים, ושניהם אוהבים את עבודתם. לאחרונה הצטרפה לספרייה עובדת צעירה יותר, בת ארבעים ומשהו. היא חרוצה מאוד ומכניסה סדר חדש במדפים. היחסים בינה לבין שרה התחילו מצוין, אבל לאחרונה יש "חריקות" בין מדפי הספרים.
עוד טורים ודעות של קיבוצניקים:
חנוכה בגרסה עירונית: חנה זלדה מתהפכת בקברה
האם "קיבוצניק" זאת מחמאה או עלבון
דברים שלא למדתי בקיבוץ: לעשות כסף
העובדת החדשה, נאווה שמה, אומרת ששרה "עושה בלגן" ואינה מסתגלת לסדר החדש. בין השתיים התחילה מתיחות, שהלכה והתגברה. נאווה מבקשת ששרה תסיים את עבודתה בספרייה. האם זכאית שרה ל"שימוע" לפני פיטורים? ואם כן - מי יערוך אותו, והאם לא תוכל לעבוד בספריית הילדים לאחר מכן? בעיות כאלה, ורבות אחרות, הן לחם חוקם של קיבוצים רבים מאוד היום.
בסוף שנת 2013 הוציא בית הדין הארצי לעבודה תחת ידו פסק דין קצרצר הקובע כי בין חבר הקיבוץ לבין הקיבוץ לא חלים "יחסי עובד-מעסיק", גם בקיבוץ המתחדש. פסק הדין הזה נוגע למנהל המדגה של קיבוץ תל-יוסף (שזכה לכינוי "הדייג"), והוא סוגר לכאורה סוגיה רחבת היקף שכבר הגיעה לערכאות פעמים מספר לפני כן, בעניין טיב מערכת היחסים בין חבר הקיבוץ לבין קיבוצו בשאלות של יחסי עבודה.
בינתיים, זמן קצר לאחר מכן, בתחילת דצמבר 2014, ניתן פסק דין אחר, אמנם על ידי ערכאה נמוכה יותר - בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב-יפו - אולם פסק הדין השני קורא תגר, ולו בעקיפין, על פסיקתו של בית הדין הארצי בעניינו של הדייג.
בפסק הדין השני נדון עניינו של חבר קיבוץ שעבד כמנהל בחממה הטכנולוגית עמק-חפר. בשונה מפסק הדין בעניין הדייג, קובע בית הדין לעבודה באותו פסק דין כי בין המנהל והחממה התקיימו יחסי עובד-מעסיק, המזכים את המנהל בפיצויי פיטורים גם ביחס לתקופה בה ביצע את עבודתו כחבר קיבוץ.
פסק הדין סוקר בהרחבה את המצב המשפטי ומתייחס לחלק מאורחות החיים המוכרים למי שגדל או חי בקיבוץ, כגון "סידור העבודה" בקיבוץ. "הטעם לכך", כותבת השופטת באותו פסק דין, "הנו כי הקיבוץ לא נדרש להקצות עובד לטובת העבודה בחממה אלא התהליך היה הפוך - התובע באופן אישי הוא שנבחר לביצוע העבודה על בסיס כישוריו האישיים, ורק לאחר שעבר מבחני התאמה פנתה הנתבעת לקיבוץ על מנת לאפשר את העסקתו אצלה".
מכאן עולה כי גם לאחר פסק הדין של הערכאה הגבוהה יותר נותרה השאלה במחלוקת, והיא מונחת כיום בפני בית המשפט העליון. ראוי להזכיר שרשם האגודות השיתופיות, עו"ד מירון הכהן, הגיש בימים אלה התייחסות לעתירה זו, ולפי עמדתו אין להורות על קיומם של יחסי עובד-מעסיק בין החבר וקיבוצו, גם לא בקיבוץ המתחדש.
על אף עמדתם של בית הדין הארצי לעבודה ורשם האגודות השיתופיות, ראוי לעיין בסוגיה זו פעם נוספת, עם זכוכית מגדלת שתאפשר לבחון את הנסיבות כולן. עוד בשנת 1993 ציין בית המשפט העליון, בעניין הנוגע לקיבוץ כברי (על רקע אחר לגמרי), כי "הקיבוץ הוא מעין משפחה גדולה, שכל חבריה סובלים במידה שווה ממצוקותיה ונהנים באותה מידה מיכולתה הכלכלית. טובת הנאה הצומחת לקיבוץ מצמיחה טובת הנאה לכל אחד מחבריו".
אכן, יש משפחות ויש משפחות, וכפי שידע טולסטוי להגיד כבר מזמן, כל משפחה על פי דרכה.
העובדה שהקיבוצים הפזורים ברחבי הארץ חולקים כותרת משותפת - "קיבוץ" - היסטוריה משותפת, וגם תקנון משותף, אינה מלמדת בהכרח כי בכל המקרים מעמדו של החבר זהה בכל קיבוץ בהיותו "לא עובד".
משפט העבודה נחשב לאחד התחומים הדינמיים ביותר, המתעדכנים ביותר, בשדה הרחב של המשפט. בו נוצרו גם המושגים של "מעין-עובד", ושאלת "מיהו עובד" ומיהו מעסיק עולה תדיר ואף משתנה עם הזמן. ראוי לרענן גם את דרך החשיבה של בתי הדין לעבודה בכל הנוגע למעמדם של חברי הקיבוץ - וליצור הבחנה נכונה, רלוונטית ומעודכנת, ביחס למעמדם של חברי הקיבוץ המתחדש.
