סמכתי עליו. הוא הפך להיות כל עולמי.
הוא גרם לי להיות תלויה בו יותר ויותר מיום ליום.
מחמאות, שיחות נפש יומיומיות. במשך תקופה ארוכה. הרגשתי הכי מיוחדת.
הוא היה רב בית הספר, רב קהילה שמחתן זוגות, מורה הלכה ומצוות דת.
נשוי עם ילדים. ואני רק בת 15.
אחרי חצי שנה של בניית האמון, הוא אמר לי שאני כמו אחותו הקטנה ובגלל שאנחנו אחים אז מותר לנו לגעת אחד בשניה לפי ההלכה. אהבתי אותו כמו אח. נהניתי מהקרבה. מלחיצת היד התמימה לכאורה ואחר כך מהחיבוק וגם מהחיבוק הנוסף שאולי היה כבר קצת יותר מסתם חיבוק.
האמנתי לו.
הוא אמר לי שאף אחד לא יבין את הקשר בינינו וביקש שאשמור על הסוד. הסכמתי כמובן.
אחרי תקופה הוא פתאום לקח את היחסים צעד קדימה.
הוא אמר שהוא לא יודע אם הוא אוהב אותי או מתאהב בי וביקש שאם הוא יעשה משהו לא הולם - שאדאג לעצור אותו. זה בלבל. הייתי נערה.
הרגשתי שהכל מונח על הכתפיים שלי.
כבר הייתי עמוק בפנים ולא ידעתי עד כמה.
ככה לאט לאט בתהליך ארוך וזהיר הוא הכניס אותי למלכודת שלו והמשיך לפגוע בי. חשבתי שאני מאוהבת.
הוא היה הנשיקה הראשונה שלי.
ההתנסות האינטימית הראשונה שלי בחיים בגיל 15 הייתה בעצם דבר מגונה. מעשים מגונים.
אזרתי אומץ וסיפרתי לאמא.
היא אמרה לי שהוא פגע בי מינית, אבל לא האמנתי. מה פתאום! הוא אוהב אותי ואני אותו. היא שלחה אותי למחקר אינטרנטי שאבדוק בעצמי מה זה פדופיליה, יחסי מרות, בגיר וקטינה, ופגיעה מינית.
ואז הבנתי.
וואו.
האדם שסמכתי עליו כל כך פגע בי.
ניפץ כל פיסת אדמה שעמדתי עליה לרסיסים.
לעומת אמא שלי, במוסד החינוכי בו למדתי - ממש לא עשו את הדבר הנכון. השתיקו. רמסו. מנהל בית הספר לא דיווח על המעשים כשידע עליהם. מאידך, הוא כינה אותי ילדה פתיינית.
רק אמי תמכה ודיווחה למשטרה.
היא זו שגרמה לי להבין שפגעו בי ושצריך לעשות משהו. אסור לשתוק, היא אמרה לי, כי מי יודע במי עוד הוא יפגע?
בזכותה "הרב" הפוגע הורשע. ישב בכלא.
בזכותה עברתי את המשברים והקשיים. את מצבי הרוח ואת חיפוש הזהות מחדש. איבדתי את מי שהייתי ובזכותה הצלחתי למצוא את עצמי מחדש. חזקה יותר. טובה יותר.
כמה זה חשוב להיות הדמות הזאת שיודעת מה לעשות! שיודעת לקרוא בשם לדבר הנורא הזה - פגיעה מינית.
אמנם בעבר השתיקו אותי, אבל היום אני פותחת פה גדול.
אני מרצה, מייצגת נפגעות אלימות מינית בהליכים משפטיים וגם עובדת על מיזם שכל מטרתו לסייע למוסדות לנהל את המשבר הזה שנקרא אלימות מינית.
זה משבר שמשפיע על כולם! על הנפגעים/ות, על ההורים, על המשפחה ועל מעגל החברים. זה משפיע גם על קהילת התלמידים, אנשי החינוך וההורים בבית הספר.
הפגיעה יוצרת איתה אינסוף אדוות של פגיעה משנית במעגלים נוספים.
אנחנו כמבוגרים צריכים לעשות הכל כדי שהילד או הילדה הבאים שיחוו פגיעה ירגישו בטוחים לבוא ולספר. אנחנו צריכים לספק להם קרקע בטוחה לשתף ולהוציא את הסוד החוצה.
ברוב המקרים אנשים קופאים כשהם שומעים על התעללות בילד. זה טבעי. אבל חשוב שנבין כמה כוח יש לנו להשפיע ולשנות את החוויה של הילד/ה שנפגע/ה.
זו האחריות שלנו כחברה לאפשר ולעודד את הילדים שלנו לדבר איתנו גם על דברים קשים, כמו שאני דיברתי עם אמא שלי.
כולי תקווה שנציל עוד ועוד נפשות.
וכל המציל נפש אחת בישראל כאילו הציל עולם ומלואו.
***
1 מכל 5 ילדים וילדות בישראל סובל מהתעללות או הזנחה בידי מבוגר. המיזם למניעת התעללות בילדים פועל משנת 2015 בהובלת מכון חרוב, במטרה להעלות את מודעות הציבור להיקף התופעה, תוך קידום מדיניות למען ילדים נפגעי התעללות ועידוד יוזמות בשטח למניעת התופעה. רוצים להצטרף למאבק? דברו על הנושא עם חברים ומשפחה, עקבו אחרינו בפייסבוק ושתפו את התכנים, כדי שלא נשאיר את הילדים והילדות שנפגעו לבד.
