הכל התחיל בבית הספר. אלה בלוך מראשון לציון הייתה רק בת 11 כשעולמה החל להסתחרר סביבה. בעיות חברתיות בבית הספר החמירו, ומהר מאוד היא הפכה קורבן לאלימות מצד תלמידי כיתתה. האכזריות שחוותה הובילה להפרעת אכילה קשה מאוד, שנמשכה 13 שנה וסיכנה את חייה.
בראיון אמיץ היא מספרת על השנים הקשות, הכאב, ההסתרה, האשפוזים והפחד. וגם על הנקודה שבה הבינה כי היא חייבת להציל את עצמה. היום בלוך סופרת ארבע שנים להחלמה, במהלכן הגשימה חלום גדול - לסייע לנשים אחרות לנצח את הדימוי העצמי הנמוך ולהציל את עצמן.
7 שנים של מכות והשפלות
"בבית הספר היסודי הייתי ילדה מאוד מופנמת, רגישה וביישנית", מספרת בלוך, "הצטיינתי בלימודים אבל הייתי עדינה, נמשכתי לכתיבה וקריאה ונשאבתי לזה, והפכתי למתבוננת מבחוץ".
ואז הגיעה הביריונות. "חוויתי אלימות קשה בעיקר מבנים בכיתה, אלימות מילולית על כך שאני מתמידה בלימודים או על העובדה שאני ממוצא רוסי, והייתה גם אלימות פיזית קשה, שכללה מכות, דחיפות, השפלות והשלכת חפצים לעברי.
"במשך שבע שנים קמתי בבוקר והלכתי למקום שבו ידעתי שירמסו אותי. המורים ניסו לעזור אבל ראו בי ילדה לא אהובה שאין לה חברים, ההורים שלי ניסו לפתור את זה, שלחו אותי לפעילויות אחר הצהרים ושם באמת הכרתי חברים טובים, אבל זה לא עזר כי כל יום חזרתי לאותה כיתה שבה התרחשה האלימות".
קראו גם:
יוגורט לארוחת צהריים
התחושה הקשה עמה התמודדה בלוך הובילה אותה להפרעות אכילה. "באותם ימים כמובן שלא ידעתי שמדובר בהפרעת אכילה. כולם חשבו שיש לי בעיות בבטן, אז ההורים לא הפעילו לחץ. הם הבינו שמשהו לא בסדר, אבל אני חושבת שהם ניסו לשכנע את עצמם כי היה להם קשה להודות במה שקורה אז הם שלחו אותי לכל בדיקה אפשרית".
איך התבטאה הפרעת האכילה?
"נהגתי לזרוק סנדוויצ'ים לפח, בעיקר בבית הספר כי הייתי שם הרבה שעות והיה קל להסתיר. אצלי זו לא היתה דיאטה שיצאה משליטה, אלא דיכאון שדיכא לי את התיאבון ואז כשראיתי שממילא אני לא אוכלת, אז למה לא לעשות דיאטה קיצונית כמו בתכנים שקראתי שנערות כתבו באתרים? הפנטזיה שלי, הייתה לעזוב את בית הספר, חשבתי שזו הדרך ולא הבנתי שאני בעצם מאותתת לעזרה. אמא שלי אחות במקצועה ואישה מאוד חכמה, היא לביאה אמיתית. היא ניסתה לגרום לי לאכול בעדינות, אבל כשהיא הייתה רואה אותי אוכלת לארוחת צהרים יוגורט במשך 45 דקות היא הבינה שמשהו לא בסדר".
האשפוז הראשון
בגיל 14 הגיעה בלוך בפעם הראשונה למחלקה להפרעות אכילה לילדים ולאחר מכן למחלקה פנימית ואז לאשפוז יום. "פחדתי מבית החולים, מהמחלקות ומהצוותים, כולם נראו גדולים ומפחידים, אבל הדבר שהכי הפחיד אותי היה לעלות במשקל.
"סבלתי מבעיות קשות בבטן ובמערכת העיכול, המצב שלי היה קשה פיזית ונפשית. הפשרה שלי עם אמא היתה שאעבור לאשפוז יום, אבל השגתי את המטרה שלי ולא הייתי צריכה יותר לחזור לאותו בית ספר. קיבלתי טיפול פיזי וגם רגשי, אבל כבר שם ידעתי שאני לא באמת פותרת את זה, שאני לא חושפת הכל ולא נפתחת".
בכיתה ט' בלוך מתחילה ללמוד בתיכון רביבים בראשון לציון, היא מוקפת בחברים חדשים וטובים, לומדת במגמת תאטרון ומצליחה להגיע למשקל תקין וכתוצאה מכך לסיים את הטיפול במחלקה. "עברתי לבית ספר רחוק ונסעתי באוטובוס, העיקר לא לפגוש את אותם ילדים שפגעו בי. אפילו החלפתי את השם, קראו לי חן והחלפתי את השם לאלה. בתיכון החדש היה לי מאוד טוב, היו לי חברים שאהבתי וחלקם ידעו על המצב שלי. למרות הכל, ההורים שלי המשיכו לשמור עליי, שניהם אנשים מאוד חכמים שרצו בטובתי, הם היו שואלים אותי כל יום מה היה בסנדוויץ' כדי לוודא שלא זרקתי אותו".
וידעת לענות מה היה בסנדוויץ'?
"בדרך כלל כן, אבל לפעמים לא ידעתי כי שכחתי לבדוק לפני שזרקתי אותו. תוך זמן קצר חזרתי להרגלים שלי, בתוך תוכי חלמתי לחזור לאנורקסיה, הרגשתי שזה עדיין חי בי ושלא באמת פתרתי את זה. לא ידעתי איך לומר שאני צריכה עזרה חוץ מלהרעיב את עצמי. אחרי התיכון הגעתי לוועדה רפואית של צה"ל שמיד הראתה לי את הדלת החוצה. עשיתי שירות לאומי בבית החולים אסף הרופא, אותו מקום שבו טופלתי".
"החתונה החמירה את המצב"
בגיל 19 הכירה את עומרי, היום בעלה. "הוא ידע עליי הכל כי הכרנו בצ'אטים של ישראבלוג ושם כתבתי על מה שעבר עליי. כשהוא התחיל ללמוד באוניברסיטת תל אביב גם אני הצטרפתי ולמדתי תיאטרון. כלפי חוץ הכל נראה טוב, חשבתי שיש לי אהבה גדולה, לימודים וחברים, אבל בפנים המצב היה הרבה פחות טוב.
"גרנו יחד אצל ההורים שלי, אבל היו לי חזרות עד השעות הקטנות של הלילה אז היה לי קל להסתיר את העובדה שאני שוב לא אוכלת. עומרי וההורים תמיד דאגו, גרמתי לכולם ללכת על ביצים סביבי, להרגיש שהם צריכים לחשוש מהתגובות שלי, זה אחד מהדברים שאני מתחרטת עליהם עד היום. עשיתי להם מניפולציות, שיקרתי שאכלתי, לא סיפרתי כשהתעלפתי. המצב הידרדר, ידעתי לדקלם כמה גרם פחמימה יש בכל מאכל, אני זוכרת ימים שמלפפון ירוק הפחיד אותי כי יש בו 0.8 גרם פחמימה".
לקראת סוף 2017 בני הזוג מתחתנים, והלחץ רק מחמיר את מצבה של בלוך. "אני זוכרת שבמדידה האחרונה השמלה כבר היתה גדולה עליי. הייתי מרעיבה את עצמי, באופן אבסורד הלקאתי את עצמי בחתונה על איך שנראתי, היום אני מבינה כמה הייתי רזה".
המצב גרם לבלוך להפסיק לעבוד ולנשור מהתואר השני גם כדי לפנות זמן לאימוני כושר קשים וגם כדי להתחמק מאנשים וסיטואציות של אכילה. "בסופו של דבר הסכמתי ללכת לפסיכיאטר שאבחן אותי כפוסט טראומתית על רקע פלשבקים מהבריונות שחוויתי כילדה".
ב-2018 היא שוב מתאשפזת. "בשלב מסוים ההורים כבר חשבו לקחת עליי אפוטרופוס, או לבצע התערבות עם החברות המעטות שנותרו לי. כשאת מתמודדת עם אנורקסיה כל האישיות שלך מתקלפת ממך, כל מה שנשאר זה הפרעת האכילה, את מדברת רק על קלוריות, מדדים, היקפים, ומי רוצה לשמוע את זה כל היום?"
הדרך להחלמה
האשפוז הבא הגיע ב-2019, אבל הפעם זה היה שונה. אני זוכרת שהסתכלתי ימינה ושמאלה ואמרתי לעצמי 'אלו החיים שלך? ככה ייראה העתיד שלך? מעגל אינסופי בלי החלמה? סחרור של עליות וירידות?' הבנתי שאף רופא לא יכול להציל אותי, רק אני ועד שלא אקבל את ההחלטה זה לא יקרה. הלכתי הביתה, פתחתי את המקרר והתחלתי לאכול. זכרתי מסיפורים של סבי, ניצול שואה מבלארוס, על סינדרום מסוכן ועל ניצולים שהתנפלו על אוכל ומתו מזה, אז עשיתי את זה בהדרגתיות. ביקשתי מעומר, מההורים ומאחים שלי לשבת איתי כל יום לאכול. המשפחה שלי הפכה לצוות הרפואי שלי. הפסקתי לשקר, כי הפעם באמת רציתי עזרה. לקחתי החלטה ומאז לא הסתכלתי אחורה.
"כבר ארבע שנים שאני שומרת על עצמי, למדתי הדרכת פילאטיס וגם ברגעי משבר אני נזכרת למה אני אוכלת, למה אני צריכה כוח. מפחיד לחשוב כמה פעם חששתי לאכול בננה או מלפפון, מאכלים כל כך בריאים". במסגרת תהליך ההחלמה החלה בלוך לסייע לבנות עם הפרעות אכילה להחלים. חלק מהאמצעים הן סדנאות דמיון מודרך ופילאטיס שיקומי.
הפוסט, החברה והעסק החדש
במסגרת טיפול תזונה בלוך מתחילה לגלגל רעיון. "הכל התחיל מפוסט של חברה מהתיכון, עמית ורנר (28) שידעה על המצב שלי והיתה חברה טובה, יש לה מותג בשם 'אמצע' להעצמה נשית והיא פיתחה מוצר של מראה עם אמירות מעצימות שגורמת לך לראות את עצמך על שער מגזין, בדיוק החלום של כל ילדה. "כשנפגשתי עם המטפל שלי סיפרתי לו על רעיון, להדביק מדבקות מחזקות על האוכל, כדי שלפני כל ארוחה אזכור למה חשוב לי לצבור כח, קראתי לזה 'ביס אומץ'. הוא מאוד התלהב וביקש לרכוש ובסופו של דבר אני ועמית יצרנו יחד את 'באמצע האומץ', סדנאות לחיזוק דימוי עצמי".
ורנר, גם היא תושבת ראשון לציון, יזמת אקטיביסטית ומעבירה סדנאות לדימוי גוף עצמי חיובי, מספרת כיצד הפיתוח של 'אמצע' התחיל. "כל חיי התמודדתי עם בעיות דימוי גוף, לא הייתי רזה או שמנה, אבל תמיד היה משהו שהפריע לי, השיער, הבטן או הפצעים. רק בגיל 22 כשראיתי את ההאשטג 'בודי פוזיטיב' הבנתי שאני רוצה לעסוק בהעצמה של אנשים, למדתי תוך כדי עבודה, כיצד להעצים את עצמי ואחרים. הבנתי שמתחת לפני השטח יש לנו הרבה בושה. מראה אמורה לחזק אבל בפועל כשאנחנו מסתכלים בה אנחנו ישר מתמקדים בשלילי, לכן רציתי שאנשים יביטו בה ויראו את הטוב שבהם".
