בחמישה באוקטובר, יומיים לפני המתקפה הרצחנית של החמאס על עוטף עזה, התקיים בחדרה כנס של מייסדי קיבוץ ניר עוז. עשרות קיבוצניקים מהגרעין המייסד של הקיבוץ, בגילאי 85-86 התכנסו בבית של עדי שיטה (85) מחדרה, ממייסדות הקיבוץ, מבלי לדעת אילו זוועות מצפות להם ביום שבת.
חברי הגרעין המייסד שמרו על קשר טוב לאורך כל השנים. הם נפגשו, התעדכנו, ערכו כנסים וטסו ביחד לחו"ל. "זה קיבוץ שידע לקבל ולשמור על קשר עם חבריו גם כשעזבו, אפילו יותר ממשפחה", מספרת שיטה. "כל אחד ידע איפה כולם, איפה הנכדים של כולם, כולם ידעו הכול על כולם. טסנו לחו"ל ביחד, נפגשנו בכל פעם במקום אחר בארץ, בצפון, בדרום, במרכז, עשינו לפני שלוש שנים כנס במלון בחדרה. בקורונה זה נעצר ואז בביקור בחיפה, אצל חבר קיבוץ לשעבר שלא יכול להתנייד יותר מדי, מישהו מאיתנו אמר 'בואו נחזור למפגשים'. אני מיד התנדבתי לעשות אצלי, כדי שלחבר מחיפה יהיה קל יותר להגיע. תוך שבוע נרשמו 45 חברים, בעלי צלי נפטר לפני 17 שנה ככה שאני לבד. אבל השתלטתי על האירוע, הזמנתי קייטרינג, נכדי וניני באו לעזור, מילצרו וניהלו הכול ביד רמה".
לדברי שיטה, במפגש המחודש, הרוח היתה מרוממת: "השמחה הייתה מעל ומעבר כי לא נפגשנו בקורונה. עודד ליפשיץ ניגן על הפסנתר והביא איתו חוברת. כעבור יומיים הוא ואשתו נחטפו לעזה. קשה לתפוס את זה בכלל. ביום שישי עוד ניקיתי את השרידים של ההתכנסות מהבית, בשבת בבוקר כבר שמעתי ברדיו שיש התקפות אוויריות. צלצלתי לחברה שלי חנה מהקיבוץ, היא לא ענתה. לא צלצלתי עוד כי ידעתי שהם בטח בממ"ד. התקשרתי לחבר אחר, שלמה, והוא ענה ולחש לי 'אני לא יכול לדבר, מדברים פה ערבית ואני מחזיק את הדלת'. סגרתי מיד. לא ידעתי מה קורה".
תוך מספר שעות קיבוץ ניר עוז הפך מגן עדן לגיהנום: "אין קיבוץ, אין ניר עוז, שבו לנו חברים מהקיבוץ, בתוכם שני זוגות עודד ליפשיץ ואשתו ועוד זוג אחד שהם לא אנשים בריאים. אין את כל מה שבנינו. אני לא אותו אדם מאז שבת. אומרים שמי שהיה בקיבוץ אי אפשר להוציא את הקיבוץ ממנו וזה ככה. אני גרה בחדרה שישים שנה, יש לי משפחה גדולה כאן, נכדים ונינים, אבל בלב אני קיבוצניקית. כששואלים אותי מאיפה את, אני משיבה 'ניר עוז' אחר כך אולי אומרת הוד השרון שם חייתי עד גיל 17, ואחר כך אולי אומרת חדרה. יש לנו קבוצת ווטסאפ שלנו שנקראת 'ניר עוז 10!' כאילו הכול בסדר. היום כבר לא הכול בסדר. אני אישה חזקה בדרך כלל, אבל היום כבר לא".
הרבה תושבים מהעוטף, אנשי שלום, סיפרו על תחושת בגידה מהצד הפלסטיני.
"זה לא שייך לצד הפלסטיני אלא לחמאס. אני חושבת שהם סובלים ויסבלו בגלל ההנהגה שלהם".
חברי הגרעין המייסד, החברים שלך, יחזרו לניר עוז כשישוקם?
"אי אפשר לדעת. השרידים מהקיבוץ פונו בארבעה אוטובוסים לאילת ושם הם מנסים להשתקם נפשית. קשה לדעת אם יחזרו, אולי אנחנו כבר לא בגיל הזה. אני גם לא יודעת אם חבריי החטופים יחזרו, שלושה מתוכם ממש חולים. מי ייתן להם שם תרופות? מי ידאג להם? אולי צעירי הקיבוץ יתעשתו, יחזרו ויבנו מחדש. המקום היה גן עדן והפך לגיהינום. כל הזיכרונות הכי טובים של חיי הם מהקיבוץ. הוצאתי ספר על הטיולים שלנו לחו"ל ביחד 'טיולי גרעין ניר עוז בחו"ל' ועוד אחד 'ניר עוז ימי בראשית'".
בעוד חודש תהיה שיטה, ילידת הארץ, בת 85. את הקמת הקיבוץ היא מתארת כפסגת הגאווה והאושר: "נולדתי כפלסטינאית, אז היה פלסטינה לפני קום המדינה, ככה שבתעודת הזהות שלי היה כתוב פלסטינאית, כמו כל מי שבגילי ונולד במדינה. גדלתי ברמתיים, היום הוד השרון והלכתי לתנועת הנוער 'השומר הצעיר'. ההנהגה הראשית צירפה גדוד מכמה מקומות בארץ. הודיעו לנו שהגדוד הזה מרים קיבוץ חדש ביחד. היינו בני 17, לפני הגיוס וזו היתה פסגת האושר. הגאווה שלנו צמחה לגבהים בלתי רגילים".
קראו גם:
לדבריה, קודם לכן עברו החברים הכשרה בקיבוץ נחשון. כשהבנים התגייסו לנח"ל במחנה 80 והבנות בשלב מאוחר יותר: "אבל לפני כן היינו קצת במגידו. אנחנו כקבוצת נח"ל הגענו לניר עוז, הייתה שם קבוצת קיבוצניקים לפני כן שהחזיקה את המקום, בדברים הבסיסיים, אחר כך כולם הצטרפו. היו לנו יחסים עם עזה. הם היו גונבים, שמרנו בשמירות על מגדלים בנים ובנות. אחר כך נהיו זוגות בקיבוץ והיה צורך בהכשרת עובדים, אני לא רציתי לעבוד במטבח ותחזוקה וביקשתי להיות רפתנית. אמרו לי שזה לא יהיה אז אמרתי 'אז בשדה' ובאמת שנה אחת עבדתי בשדה. זה היה קשה, אבל עשה לי טוב".
בהמשך נולדה הילדה הראשונה בקיבוץ ושיטה הפכה למטפלת שלה: "הלכתי לתל השומר, למדתי ארבעה חודשים לטפל בתינוקות וטיפלתי בתינוקת הראשונה, רחל, ואז התחתנתי עם צלי מהגרעין שלנו ובחג הארבע של הקיבוץ נולדה ביתי הבכורה. אמרו לי תקראי לה 'נירה' או 'עוזית', והסכמתי על נירית. כשנירית היתה בת שלוש וחצי עזבנו את הקיבוץ. גרנו מעט ברעננה ומשם הגענו לחדרה. בטירונות כשהיינו עוברות באולגה בדרך למטווחים תמיד אמרתי לבנות 'בחיים לא אגור בחדרה' והנה אני גרה בחדרה 60 שנים. אחר כך אמרתי 'בחיים לא אהיה מורה' והייתי מורה משך 30 שנים, כלומר אף פעם אל תגידו 'לעולם לא".
כעת היא מקווה לשמוע חדשות טובות באשר לחבריה החטופים מניר עוז ומספרת כי למרות ההרס החורבן והתמונות הקשות, היא עדיין זוכרת את הרגעים הטובים והיפים של הקיבוץ: "יש לי המון זיכרונות יפים, הכי יפים מחיי בעצם, ורגעים מאושרים בקיבוץ, זה משהו שאי אפשר להוציא ממני".
