כמה ימים אחרי ה־7 באוקטובר מצא את עצמו אילן שמחי, מנהל אורט יגאל אלון בנוף הגליל, פוקד ארבע לוויות של ארבעה מבוגרי בית הספר - ליאב אסייג, עידן עדרי ודין בר ז"ל שנרצחו במסיבת נובה וסמ"ר דור לזימי שנפל בקרב בנחל עוז. שמחי יחד עם מורים ותלמידים הגיעו גם לנחם את המשפחות במהלך השבעה. ארבעה חודשים לאחר מכן מצא את עצמו שמחי שוב בתוך צער ויגון, אך הפעם זה היה על בנו רס"ן נצר ז"ל, שנפל בקרב ברצועת עזה ב־30 בינואר.
"שום דבר לא מכין אותך לדבר כזה", אמר שמחי, תושב היישוב מסד שבמועצה האזורית הגליל התחתון, "ההתמודדות היא יומיומית. אני קם יום יום ומנסה להתמודד עם מה שקרה לי. לצד הכאב והחוסר הזה אני מנסה לחזור לאט-לאט לשגרה. לעבוד עם ילדים ולעזור להם בתקופה הזו, שהיא כל כך קשה, גם לממש את עצמם וגם להיות מנטור עבורם, זו זכות גדולה מאוד. אני לוקח את המעשה החינוכי שלי כמנהל בית ספר בכדי להשפיע ולחזק את הערכים שהיו כל כך טריוויאליים וטבעיים לפני כמה עשורים. זה חידד אצלי את ההבנה שהתפקיד הזה מקבל משמעות ומשנה תוקף, גם בהיותי מנהל בית ספר וגם בהיותי אב שכול לילד שנפל בעזה. בסוף זכות הקיום שלנו במדינה הם הערכים המשותפים שלנו כאזרחים - האחווה, הרעות, הנתינה והאחדות".
הנצחה מיוחדת
המלחמה הזו טלטלה את שמחי פעמיים. בפעם הראשונה עם האובדן של בית הספר אותו הוא מנהל. כמה ימים אחרי ה־7 באוקטובר כבר הוחלט ליזום פרויקט מיוחד - מוזיאון הנצחה, שהוקם על ידי תלמידי מגמת אמנות. הוא כולל שבעה חלקים המציגים היבטים שונים של המלחמה והשלכותיה. הנושאים המוצגים בו עוצבו תוך כדי אירועי המלחמה. במוזיאון הונצחו גם ארבעת בוגרי בית הספר שנרצחו ונפלו במלחמה - ליאב אסייג, עידן עדרי, דין בר ז"ל וסמ"ר דור לזימי זכרם לברכה.
"חלק מהמוזיאון יוחד לנופלים. עשינו מיצג של כיתה שיש בה ארבעה שולחנות שעל כל שולחן תלמידי המגמה ציירו פורטרט בעיפרון של הנופלים", סיפרה שלומית חג'בי, המורה והמרכזת של מגמת האמנות, "בנוסף הוצבה מחברת זיכרון על כל שולחן שהייתה מחולקת לארבעה מקצועות שבכל מקצוע הוכנס חומר לזכרם".
שמחי הוסיף: "לא שיערנו לעצמנו שנהיה במלחמה עד אחרי פסח ויום העצמאות. הייתה עבודה אחת של סימולציית חדר ממ"ד, שבתוכו יש משחקי ילדים ושירים, להמחיש את זה שחדר ממ"ד צריך להיות חדר משחקים, אבל במדינה כמו שלנו הוא צריך להיות חדר ביטחון למשפחה. הייתה פינה לחטופים ופינה שמזכירה שאנשים יצאו כל אחד מהשגרה שלו ונתלשו מהחיים האישיים שלהם. הייתה פינה שמדברת על הרשתות החברתיות ועד כמה הן היו משמעותיות בעיקר בימים הראשונים של המלחמה. החלק האחרון היה חלק של תקווה שבו אנחנו מדברים על מלש"בים, תלמידי י"ב לקראת גיוס, שהיה חשוב לנו לדעת איך הם מרגישים עם המלחמה הזו. עם ישראל הוא עם למוד מלחמות, אבל התקווה אפשרה לנו לשרוד. רואים את זה כחוט השני בתשובות שלהם, עד כמה חשוב להם להיות בצבא ולתרום ולהיות משמעותיים. רואים כמה הם מרגישים את האחריות שלהם כחלק מהעם שלנו".
אוהב אדם
כארבעה חודשים אחרי שהתמודד עם בית ספר בטראומה נחתה על שמחי הטלטלה השנייה והקשה מכולן - נפילת בנו נצר ז"ל בקרב בצפון רצועת עזה.
ב־31 באוגוסט 2023 יצאו רס"ן נצר שמחי ז"ל ואשתו לירח דבש בתאילנד. ה־7 באוקטובר תפס את הזוג, שזה עתה התחתן, בעיצומו של נופש רומנטי ומפנק. הדיווחים על מה שקורה בארץ לא השאירו שום ספק אצל נצר מה עליו לעשות. הזוג קטע את ירח הדבש וחזר לארץ במטוס הראשון. עם הנחיתה בארץ נצר, ששירת כקצין מבצעים בגדוד 87 של חטיבה 14, הצטרף ליחידתו שכבר היתה מגויסת.
"למרות שהוא היה יכול להישאר שם בירח דבש, ובשנה הראשונה לנישואין לא אמורים לעשות מילואים, הוא הרגיש מחויבות למדינה שלו, לאנשים שגרים פה ולחברים בגדוד שלו", מספר האב השכול.
שבועיים לפני נפילתו התרחשו שתי תקריות קשות בגדוד שלו, שלחם כבר שלושה וחצי חודשים ברצועת עזה. בתקרית אחת נהרגו שני חברים טובים שלו מהפלוגה שעליה פיקד בעבר - זכריה פסח הבר ויאיר כץ זכרם לברכה. "נצר יצא ביום שישי לנחם את האבלים ולבקר פצועים", מספר שמחי, "הוא חזר ביום ראשון בבוקר לעזה והודיע למג"ד שהוא לוקח בחזרה את הפיקוד על הפלוגה שלו לשעבר שספגה שני הרוגים ושהסמ"פ והמ"פ נפצעו. המג"ד שמח שהוא חזר לפלוגה הזו כי לא היה להם פתרון אחר".
שבוע וחצי לאחר שחזר לפקד על הפלוגה שהוא כל כך אהב, רס"ן במיל' נצר ז"ל נפל בקרב בצפון רצועת עזה. "טנק מהפלוגה שלו נפגע מטיל אר.פי.ג'י והושבת במקום", מתאר האב את הקרב ממנו בנו לא חזר בחיים, "נצר הבין שהמשמעות של טנק לא נייד זה שהטיל הבא כבר בדרך לפגוע בו. הוא היה במרחק כ־100 מטר ממנו ומיד הוא שעט לכיוונו תוך כדי שהוא משיב אש לאזור ממנו המחבלים ביצעו את הירי. כשהוא הגיע למרחק של 20 מטר מהטנק שנפגע, טיל אר.פי.ג'י נורה לכיוון הטנק שלו, חדר פנימה ופגע בנצר באופן ישיר בפלג גופו העליון. הוא נהרג במקום".
כששמעת את הסיפור על נפילתו איך הרגשת?
"זה מזקק את האדם שהוא היה מבחינת ההקרבה שלו. החזרה שלו מתאילנד לחברים, ההירתמות לקחת את הפלוגה בשעת משבר והאירוע שבו הבין כי הוא חייב לרוץ לחלץ את החברים שלו מראים שהוא היה אוהב אדם ושהיתה לו אחריות על החיילים".
עבור שמחי החזרה לעבודה הייתה חלק מתהליך ההתמודדות שלו עם אובדן בנו. "מיד אחרי השבעה חזרתי לעבודה. בהתחלה זה היה מאוד קשה, אבל יצאתי בכוח. חיפשתי לחזור לעוגן היציב שלי, לאנשים שאני מכיר, לעבודה ולשגרה שלי. בהתחלה זה היה מאולץ וקצת מלאכותי, אבל לאט-לאט בית הספר הפך להיות בשבילי עוגן, סיבה לקום בבוקר ולעשות משהו עם עצמי. לחיים יש את הדינמיקה שלהם והחוזק שלהם. אני אבא לאדווה, אחותו הגדולה של נצר, וסב לשלושה נכדים. זה נותן לי מוטיבציה. לצד הכאב שלא יעזוב אותנו אף פעם, אנחנו צריכים להמשיך ולתפקד לטובת בני המשפחה שלנו".
נצר מנצר
אחת מהפעולות הראשונות שעשה שמחי לאחר נפילת בנו הייתה לקעקע את תמונתו על יד ימינו. "אני הייתי תמיד שמרן ואנטי קעקועים, דווקא בגלל הסיבה הזאת של ההתנגדות שלי התמידית הזו, רציתי שהוא יהיה לא רק בלב שלי אלא גם מקועקע על הגוף שלי", הסביר, "יש משהו בזה שאני שם אותו על היד ואני רואה אותו וגם אנשים רואים ולא מעט שואלים ומתעניינים כי זה יוצא דופן, אז אני מוצא את עצמי מספר להם".
חצי שנה חלפה מאז נפילתו בנו ושמחי ומשפחתו מצאו דרכים להנציח את זכרו ולהמשיך את מורשתו. "יש שני דברים שהופכים להיות יותר משמעותיים ושמחזקים אותנו", הוא מספר. "האחד, הרצון שלנו לפתוח מבנה טיפולי ביישוב שבו אני גר, במסד. נצר למד טרילותרפיה - שיטת טיפול ייחודית והוא חלם לפתוח מקום שיאגד מטפלים מסוגים שונים לטובת ילדים ונוער בסיכון. אנחנו ממשיכים את היוזמה הזו. קיבלנו שטח אדמה ביישוב ואנחנו בתהליכים מתקדמים לאשר את המבנה עצמו שייקרא על שמו.
הדבר השני, הוא תקוותם לנצר מנצר. "ביום שנצר נהרג עשינו שאיבת זרע על מנת שנוכל לממש המשכיות מנצר," חושף שמחי, "אלו שני הדברים שמאוד מחזיקים אותנו. גם המשכיות ביולוגית של נצר וגם המשכיות לרוח של נצר".
בבית הספר יגאל אלון בנוף הגליל גם זכרו של נצר מונצח. למרות ששמחי לא רצה לערב את סיפורו האישי, תלמידי המגמה דרשו שהתערוכה תהיה לזכרו. "זה היה מאוד מרגש, ערכי ומוסרי מצד הילדים", אמר בהתרגשות.
מנהל גאה
בית הספר אורט ע"ש יגאל אלון בנוף הגליל הוא בית ספר שש שנתי ממלכתי, מקיף. לומדים בו 670 תלמידים, 360 בחטיבת הביניים ו-310 בחטיבה העליונה. מה שמייחד את בית הספר הוא המורכבות האנושית שלו.
"לומדים ביגאל אלון מוסלמים, נוצרים ויהודים בנוסף לעולים חדשים שהגיעו מאוקראינה ורוסיה", מספר שמחי, "בית ספר פועל בריבוי תרבויות אבל באקלים חינוכי מיטבי. אתה לא רואה את השונות הזאת בין הילדים. הם לומדים ביחד וחברים אחד של השני. גם המלחמה שהכי טבעי לחשוב שתייצר איזשהו מתח בין הילדים, לא עושה את זה והחברויות ממשיכות. גם התלמידים המוסלמים הם חלק מהמוזיאון ומההנצחה. מה שנקרא, ישראל האוטופית שאנחנו כל כך שואפים אליה. הנתון שמבחינתי מזקק הכול הוא ש-70 אחוז מתלמידי בית הספר מהחברה הערבית מתגייסים לצבא. הם סופגים ערכים ממלכתיים ובסופו של דבר מרגישים מחויבות לשרת בצה"ל ואם לא, אז שירות לאומי. אני גאה לנהל בית ספר כזה".
איך זה להיות אב שכול וגם מנהל בית ספר שאיבד ארבעה בוגרים במלחמה?
"ההתייחסות שלי לאורך השנים לנופלים היתה מאוד ערכית. בסופו של דבר אנחנו חיים במדינה הזו בזכות אנשים שמסרו את חייהם למענה. לאורך השנים ידענו גם לעשות פעילויות ערכיות ומוסריות. לערוך את הטקסים בצורה הכי רצינית שאפשר ולכבד את המשפחות שאיבדו את יקיריהם. כשאתה חווה את זה באופן אישי כשאתה מאבד את הבן שלך, מתחדדים בך דברים יותר עמוקים. הפרספקטיבה האישית הרבה יותר חדה. אני חושב שגם כתוצאה מזה דאגנו לעשות פעילויות הרבה יותר משמעותיות בבית הספר. בשבוע שבו ישבתי שבעה על הבן שלי, הסגנית שלי כינסה את כל תלמידי בית הספר באודיטוריום ודיברה איתם. הם שרו את 'התקווה' ונתנו מקום לילדים לשתף את הרגשות שלהם. הילדים גם הגיעו אלי לביקור תנחומים יחד עם ההורים. כמנהל בית ספר זה נתן לי לצערי הסתכלות אחרת על שכול, זה גרם לי לתת תשומת לב ודגש לאורך השנה ולא רק בימי הזיכרון מה זה שכול, מה זה חיילים, מי אלה האנשים שאיבדו את היקר להם ותרמו למדינה הזו".
