יום שלישי לפני שבועיים, פאב 'פנסה בר', קיבוץ דגניה ב'. המקום הכי 'מגניב' בעמק הירדן מלא בצעירים ולא צעירים שמקשיבים לסיפורה מסמר השיער של קייט גדי מקיבוץ עין גב - כך ניצלתי ב־7 באוקטובר מהטבח במסיבת נובה ליד רעים.
עדותה המצמררת של קייט היא חלק מפרויקט שאותו יזמו הבעלים של 'פנסה בר' ליאת זית ובן זוגה עידו בו ניצולי הטבח מספרים מדי שבוע על התופת שעברו כדרך להתמודד עם הטראומה שעברו וגם כדי להבהיר - לא נפסיק לשמוח ובעיקר לרקוד. גם זית שרדה את המתקפה הרצחנית של מחבלי חמאס על מתחם הנובה ועבורה פרויקט העדויות הוא דרך נוספת להירפא מהמראות הקשים ורגעי הפחד שחוותה באותה שבת ארורה.
"הפרויקט הזה בשבילי הוא דרך לחזק את הנפש - לפרוק, לשתף ולהיות עם אנשים שעושים לך טוב ולהשתחרר קצת", הסבירה זית, "קראנו לפרויקט הזה 'פרויקט עדויות של חוגגי הנובה – זה הסיפור שלי ואני לא אפסיק לרקוד'. באותה שבת ברחתי עם מליסה טולדנו מהטבח הנוראי הזה. כל הזמן החזקנו ידיים ובכל הזמן הזה השיר שעלה לי בראש היה 'יד ביד אם רק תיתן לי יד, יד ביד לאורך כל הדרך'. הפרויקט הזה הוא באמת פרויקט של יד ביד. להיות כולנו ביחד. כי באנו לחגוג את החיים, לחגוג את הרגע, באנו לרקוד".
רק לברוח
ליאת זית (27), שנולדה וגדלה בקיבוץ מעוז חיים, עברה להתגורר בגיל 21 בקיבוץ דגניה ב' יחד עם בן זוגה עידו. בשנת 2020 הם פתחו את 'פנסה בר' בקיבוץ (הסיפור מאחורי השם: פנסה בספרדית זה כרס ועל פי הבעלים כרס צריך לטפח והמתכון לפנסה טובה מתחיל בבר שמלא באווירה שמחה, משפחתית ומרימה).
בשעות היום עובדת זית כגננת ילדים בקיבוץ שער הגולן ובלילות היא מנהלת את הפאב. "זה שינוי חד. אני חיה גם את הלילה וגם את היום. אני ישנה מספיק, אני במהותי אדם מאוד אופטימי וחיובי, כך שגם אם נשאר לי שעתיים שעות שינה אני מסתכלת מה הספקתי ומה הרווחתי", הסבירה.
ב-7 באוקטובר כאמור עברה זית זעזוע שבעקבותיו חייה השתנו כשיצאה עם רבים מחבריה מעמק הירדן ועמק המעיינות לעוטף עזה למסיבת נובה.
"יצאנו למסיבת טראנס עם אנרגיות מדהימות, תפאורה משובחת ואנשים טובים עם עיניים טובות. באנו רק לרקוד, לשמוח וליהנות" היא משחזרת את אותה שבת, "בשעה 6:30 בבוקר פתאום טילים וצבע אדום. המוזיקה נפסקת ואנחנו לא מבינים מה קרה. ראינו מחבלים ואנשים מתים. התחבאנו וברחנו. התקשרתי לבעלי ולהורים שלי וכבר נפרדתי מהחברים שלי. בבריחה הראשונה הייתי עם מליסה טולדנו, שאיתה הגעתי למסיבה ברכב. הרכב נשאר שם כי היינו צריכים לרדת ממנו בגלל שהיו מחבלים. עברנו למנוסה רגלית ובדרך פגשנו את דודי, חבר טוב שלנו. רצנו ביחד, שמענו יריות וכשאני אומרת יריות זה המון יריות על אוטומט. צה"ל לא יורה על אוטומט ולכן מהר הבנתי שאלו מחבלים ושאסור לי להסתכל אחורה כי זה יעכב אותי. גם הבנתי שאסור לי לעצור כי אעצור אמות. בשלב מסוים כבר לא היה לי כוח יותר לרוץ ונפלתי. דודי מחזיק לי את היד ולמליסה אמרתי שאם אנחנו נחטפות אנחנו נחטפות ביחד ואם אנחנו מתות אנחנו מתות ביחד. אני אדם שתמיד בשליטה, אדם של עשייה, אבל באירוע הזה נלקחה לי השליטה. לא היתה לי את האופציה להגיב בחזרה. מי שקפא מת ולכן מה שנותר זה לברוח".
החברים נרצחו
שלושה חברים טובים איבדה זית בטבח במסיבה ברעים - שובל יעקב, נועם אפרים ובת זוגו נועה אנגלנדר זכרם לברכה. "כשהגעתי הביתה שאלתי איפה החברים שלי. איפה נועם?, איפה שובל?, איפה נועה? ואז הגיעו ההודעות שהם לא יחזרו כי מצאו אותם ללא רוח חיים. נועם אפרים היה דיג'יי אצלנו ב'פנסה'. היה מנגן בימי חמישי ושישי המון. נסעתי איתו לנובה ולצערי הרבה לא חזרנו ביחד".
מאז השבת הארורה ובמשך חודש וחצי הפאב היה סגור. "בהתחלה אני ועידו לא חשבנו בכלל לפתוח את המקום. אמרנו איך אפשר? יש חיילים שנלחמים בעזה ובצפון. יש כל כך הרבה שאלות וזה היה רחוק ממני. השבעה באוקטובר הכניס בי רגשות שלא היו קיימים בי. רגשות של שנאה. מאוד שנאתי בהתחלה ונהייתי מאוד פסימית. לא הבנתי מה קרה לי".
שנאה כללית?
"על מה שחווינו שם. על המחבלים. יצאו לי תובנות אחרות. מאוד פחדתי בימים שאחרי וגם עכשיו יש בי איזשהו פחד, אבל אני מבינה שכבר יצאתי מכלל סכנה. אני מבינה שאני כבר לא נמצאת ברעים. אני מבינה שאנחנו ניצולים מהנובה, אבל היום אני מסתכלת על זה אחרת - אנחנו שורדים מהנובה. שרדנו את זה. יצאנו משם עם התחושה שאנחנו אנשים קטנים, חלשים ומיוסרים".
5 צפייה בגלריה
זית בזמן הבריחה. שלחה תמונה לחברות שלה עם הכיתוב: 'אל תשכחו את הפיה שלכן'
(צילום: פרטי)
יש לך הסבר איך שרדת את זה?
"חמישים אחוז תושייה וחמישים אחוז נס. בחמישים אחוז תושייה הרגליים שלי לא הפסיקו לרוץ, אבל גם היה לי נס והייתה סביבי הילה כנראה. כשהתחבאתי מאחורי שיח, עברו מחבלים ולא ראו אותי. מבחינתי זה נס. אני מרגישה ברת מזל עם מי שכן נמצא פה יחד איתי. הגעגוע לחברים שנרצחו זה כאב שלא יחלוף לעולם".
מקום לפרוק
הזמן שחלף חידד בזית את ההבנה כי חשוב להמשיך והיא ובן זוגה החליטו לפתוח את הפאב מחדש. "עידו לקח אותי לשיחה ואמר לי שהוא חושב שהגיע הזמן שנפתח. הוא הרגיש שיש צורך כי המון אנשים פנו אליו. רק בדגניה ב' יש 200 מפונים בעיקר מהצפון והיה חשוב לתת להם את המקום לשתות את הבירה הקרה, לחבק את החיבוק ולתת את החיוך. עידו גם הבין שאני לא יכולה להיות לבד בבית אז סידרנו שהוא יעשה מילואים פה בכיתת כוננות בדגניה ב', כי אני לא מסוגלת להיות לבד. אני מאוד מפחדת והלילות קשים מאוד".
לאחרונה כאמור הם החליטו ליזום את פרויקט העדויות המיוחד של ניצולי הנובה. "ישבנו לפני כמה שבועות - אני, עידו ועומר עב הבעלים הקודם של הדוריס בר בקיבוץ אפיקים", היא מספרת על הרעיון שהתגלגל, "התחלנו לדבר ואז עומר אמר: 'אולי נעשה בפנסה איזה פרויקט עדויות שאנשים שהיו בנובה יבואו ויספרו'. חזרתי עם עידו הביתה וישבנו על זה כמה לילות והחלטנו שאנחנו עושים את זה. המוזיקה זה דבר שמרפא אותי. כל שיר מתקשר עכשיו לתקופה הזאת. שלושה חברים הכי טובים שלי לא חזרו איתי והפרויקט הזה הוא גם בשבילם ולזכרם".
5 צפייה בגלריה
זית עם החברים רותם אלמוג ושובל יעקב ז"ל (משמאל) שנרצח. התמונה צולמה בשעה 06:16
(צילום: פרטי)
הראשונה שסיפרה את סיפורה האישי היא קייטלין גדי מקיבוץ עין גב, שחשפה באומץ את סיפורה. "היא הייתה מנהלת אצלנו ב'פנסה' והיא חברה מאוד טובה שלי ושל עידו. הגיעו כ-200 איש. זה היה ממש מרגש ומחמם את הלב. הסיפור שלה גם עלה ליוטיוב, אנחנו עובדים עם הצלם ואיש התקשורת ליאור פוזניאק מקיבוץ בית זרע. אנחנו מודים לו ממש שהוא לוקח חלק בשיתוף פעולה מלא בדבר הזה. הפרויקט הזה נועד כדי שמי שהיה בנובה יבוא ויספר את הסיפור שלו. ידבר הכי עמוק מהלב לקהל הכי צוחק, איכותי ומכיל כי אנחנו רוצים להרים כוסית ולהודות על זה שמי שנמצא פה נמצא איתנו".
איך היו התגובות של הקהל?
"עוצרות נשימה. התגובות היו מאוד מחזקות, רק שם הבנתי עד כמה משמעותי הפרויקט הזה. בהתחלה אמרתי לעידו שאני רוצה לעשות את זה יותר בשבילנו, לתת לנו מקום לפרוק. ציפיתי שיבואו 80 איש ופתאום הבנתי כמה אנשים רוצים לדעת ולהרגיש חלק".
מה קייט סיפרה? איך זה עזר לה?
"אצטט מההודעה שהיא כתבה לי ולעידו לאחר מכן: 'אהובים שלי, משפחה שלי, אין מספיק מילים בעולם לנסות ולהתחיל להסביר לכם כמה אני מעריכה אתכם. נתתם לי פלטפורמה חדשה ומעניינת לנסות ולהוציא ממני את כל הרעל שהדבר הזה החדיר אלי בלי שביקשתי. לא היה לי מושג שדווקא ככה, שאני עומדת מול כולם עירומה מהגנות ומסכות אני אעמוד ואקיא את כל מה שהיה לי'".
קראו גם:
ביום שלישי שעבר אירח ה'פנסה' את רותם אלמוג, בן 28 מקיבוץ מעוז חיים, שמתגורר כיום בתל אביב, "בשעה 6:28 ב-7 באוקטובר אני, רותם ושובל יעקב ז"ל שלחנו סרטון לעידו בעלי. אני זוכרת שאמרתי להם שאני הולכת לראות את הזריחה וכבר חוזרת לראות אתם. את רותם פגשתי בבית ושובל לצערי אינו בין החיים".
להקשיב ולחבק
בעקבות עדותה של קייט אזרה זית אומץ וגם היא תספר בקרוב את סיפורה האישי. "בהתחלה לא הרגיש לי רלוונטי לדבר על עצמי. לא הבנתי למה אנשים מדברים, כי אמרתי שנלקחו לי שלושה חברים ונמנעה מהם הזכות לדבר, לקחו להם את הכול. אבל עברו ימים ושבועות והבנתי שזה חשוב לפרוק ולשחרר כי בפנים הכול ריק. אני כל כך מצטערת כל הזמן והגעגוע לא מרפה. המחשבות והשאלות שעולות מה הייתי יכולה לעשות אחרת ואיך אני זו שדווקא נשארתי בחיים. הכל מרגיש מאוד מסובך וכואב. מדינה שלמה מפורקת ולבבות שבורים. לפני שהפרויקט התחיל אמרתי שאין סיכוי שאני עומדת ומדברת. יותר קל לי להיות מאחור ולארגן את זה ביחד עם עידו. אבל לאחר הסיפור הראשון שקייט דיברה פתאום אמרתי לעצמי בלב: 'ליאת, את יכולה להתמודד עם זה'".
זית מקווה שהפרויקט יצבור תאוצה בשבועות הקרובים והיא מזמינה את תושבי האזור לבוא ולתמוך. "אני מזמינה את האנשים לבוא ולהקשיב ולחבק. לדבר עם העיניים, לפתוח את הלב. יש שורדים מהמסיבה שפונים אלינו ואני מזמינה אנשים לבוא ולהשמיע את קולם. קייט גדי בחרה את הנושא שלה והכותרת שלה הייתה: 'אפשר לרקוד את זה – זה בריא'. רותם אלמוג בחר לדבר את הסיפור שלו בכותרת 'החיים חזקים מהכול'. כך משבוע לשבוע אנחנו ממשיכים".
