במוצאי יום שבת ה-5 ביוני 1982 ישב דני הלפרין ז"ל על ספסל בקיבוצו כפר החורש, אחרי ששמע בחדשות על ההתנקשות בשגריר ישראל בבריטניה שלמה ארגוב, ואמר לאשתו מיכל: 'המטורפים האלה עוד יתחילו במלחמה'.
ואכן, למחרת, יום ראשון ה-6 ביוני, החלה מלחמת שלום הגליל והלפרין, אז בן 38, גויס ליחידת המילואים שלו. ב-10 ביוני, חמישה ימים לאחר שהחלו הקרבות, הוא נהרג והשאיר אחריו את אשתו מיכל וחמישה ילדים, כשהגדולה כמעט בת 12 והקטן בן 10 חודשים.
"כשהוא הגיע ללבנון הוא עוד הספיק לשלוח לשתי הבנות הגדולות שכבר ידעו לקרוא גלויות למזכרת. הוא לא חשב שזו תהיה מזכרת תמידית ואחרונה שלו ממנו אליהן", סיפרה אלמנתו מיכל.
כמעט 40 שנה חלפו מאז שנהרג במלחמה ההיא ומיכל, היום בת 75, לא מפסיקה להתגעגע לאיש שלו היתה נשואה 13 שנים. כאב האובדן הפתאומי וההחמצה של חייו לא מרפים ממנה.
מזכיר צעיר
בסוף שנות ה-60 של המאה הקודמת הכירו מיכל, ילידת תל אביב ודני, יליד שכונת בורוכוב בגבעתיים, בקיבוץ כפר החורש, אליו הגיעו מגרעין נח"ל. "הוא היה המדריך שלי בגרעין. כשהיינו בשנת הכשרה בגניגר הוא כתב לי מכתב שהוא מבקש ממני חברות. התלבטתי מאוד כי הוא היה גדול ממני בשלוש שנים. לבסוף החלטתי לנסות", היא מספרת, "התחתנו בל"ג בעומר של שנת 1969 בכפר החורש, ברחבה של הדשא הגדולה של הקיבוץ עם עוד זוג מהגרעין. ככה זה היה מקובל אז".
כשנישאו הלפרין כבר היה חייל מילואים. בסדיר שירת כחובש קרבי בנח"ל המוצנח ובמלחמת ששת הימים השתתף בכיבוש ירושלים והיה בין הצנחנים הראשונים שהגיעו לכותל.
בכפר החורש היה הלפרין דמות ציבורית דומיננטית ומשפיעה, שכבר בגיל 25 מונה להיות מזכיר הקיבוץ. באוקטובר 1973 נלחם במלחמת יום הכיפורים ובתום המלחמה שב לקיבוץ. בשלב מסוים עבר לעבוד במחלקת ההכשרות של האיחוד ולו ולמיכל נולדו חמישה ילדים - הדס, דפנה, עירית, תומר ואילן.
"דני היה מיוחד באישיות שלו. איש אהוב. היו לו עיניים כחולות שכל מי שהיה מסתכל עליו היה שוקע בהן", סיפרה בגעגוע, "היתה בו אנושיות, אמפתיה והבנה. הוא היה בחור חסון. הוא לא סתם נבחר להיות מזכיר בגיל כל כך צעיר, בקיבוץ שכולם בו יוצאי השואה. היה לו קשר מדהים עם הדור הצעיר. בהלוויה שלו אמרו: 'כפר החורש לא ייראה אותו הדבר בלי דני'. הוא הביא הרבה שינויים לקיבוץ. מבחינת כפר החורש דני היה כמעט האחד והיחיד. החיים נמשכו וכפר החורש התפתחה יפה, אבל הוא נתן בסיס להמשכיות של המקום.
"המשפחה היתה אצלו במקום הראשון", ממשיכה מיכל לספר על דני, "הוא הוביל לשינוי בלינה המשותפת. היה לו חשוב שהילדים יהיו איתו בבית. כל בוקר הוא היה מגיע לעזור לי להכין אותם לבית הספר ולגנים. סימן ההיכר שלו בקיבוץ היה דני הולך עם ילד על הכתפיים".
בלי להיפרד
ביום ראשון ה-6 ביוני 1982, היום הראשון למלחמת שלום הגליל, גויס הלפרין לגדוד הצנחנים שבו שירת במילואים ועם הכניסה ללבנון צורפה היחידה שלו לגדוד טנקים. "הייתי בעבודה כשגייסו אותו. לא ראינו בגיוס הזה משהו דרמטי. היינו כבר מתורגלים בזה. הבנות הגדולות נסעו לבית הספר ולא נפרדו ממנו. הוא נפרד מהקטנים בבית הילדים. הוא נסע בהרגשה שהוא חוזר. לא היתה פרידה דרמטית. עברנו את יום כיפור שזה היה יותר גרוע בתחושה לפחות".
ביום חמישי, ה-10 ביוני, נשלחה פלוגת הצנחנים לכבוש גבעה ששלטה על הכפר בית-לחיא, האירוע שבו הלפרין נהרג. "ג'יפ סיור נשלח לגבעה שבה היו הצנחנים; כוח השריון שעמד בגבעה אחרת זיהה אותם כאויב וירה. היו נפגעים אז דני יצא לטפל בנפגעים ובמטח הירי השני של הטנקים הוא נהרג", סיפרה מיכל, "החבר'ה שלו רצו להתארגן ולהגיע למשפחה, אבל לא היה ג'יפ אז הודיעו לי רק ביום שישי בערב שהוא נעדר וביום ראשון בבוקר הודיעו לנו שהוא נהרג. אף אחד לא סיפר לי שהוא נהרג מאש כוחותינו. את זה סיפר לי המ"פ שלו שבא לנחם אותי. הוא חשב שאני יודעת. במכתב הרשמי שקיבלתי מהצבא נרשם שהוא נהרג בפעילות".
היה בך כעס?
"לפני הרבה שנים הבת הבכורה שלי הדס עבדה במאפיית אורנים. יום אחד הגיע מישהו מכוח אדם, ישב אצלה במשרד ותוך כדי הוא אומר לה שכפר החורש מעוררת בו חלחלה כי הוא היה בכוח שריון שירה על חיילי צנחנים בגבעה מעל בית-לחיא. הבת שלי הסתכלה עליו ואמרה אני יתומה מהאירוע הזה. הוא כמעט נפל מהכיסא. הוא היה מנצרת עילית והוא ביקש להיפגש איתי ואכן נפגשתי איתו. זה היה מפגש טעון, יותר מהצד שלו. לא היה לי כעס כלפיו או האשמה. אני מקווה שהורדתי ממנו הרבה רמות של תסכול והאשמה. לא חושבת שזה מגיע לו.
"לפני כשנתיים בנו אצלנו שכונה חדשה", המשיכה מיכל לספר, "יום אחד קיבלתי טלפון מאחד ממפקחי הבנייה שביקש להיפגש איתי וכמובן הסכמתי. הוא הגיע אליי ורעד כמו עלה נידף. הוא היה בהתרגשות מטורפת. שאלתי אותו: 'מי אתה?' והוא ענה לי: 'באתי בגלל דני. כמעט 40 שנה אני סוחב את הסיפור שלי איתו. אני הייתי המ"מ במילואים של הגדוד שלו. כל החבר'ה שם היו עתירי ניסיון ואני הייתי בחור צעיר. החבר'ה שם צחקו עליי ולעגו לי, אבל היחיד שהתייחס אליי בכבוד היה דני. במשך כל ימי המילואים הוא היה המנטור שלי. אחרי שהוא נהרג לא יכולתי לבוא למשפחה'".
תחושת החמצה
מיכל היתה בת 35 ועם חמישה ילדים קטנים כשבעלה נהרג בלבנון. שלוש שנים אחרי היא יצרה זוגיות חדשה, גם עם בן גרעין ומאז הם ביחד כבר 37 שנים. רק שניים מילדיה נשארו לגור בקיבוץ כפר החורש והיא היום סבתא ל-11 נכדים.
"מה שהכי קשה לי זה כשהנכדים מגיעים לגילים שילדיי היו ביתמותם. כמה קטנים הם היו. הבת של הדס חוגגת השנה בת מצווה. הדס היתה רגע לפני בת מצווה כשאביה נהרג. זה משגע אותי. זה קורה לי עם כל נכד. כשהייתי בתוך הריק, הכאוס וההתמודדות עם המצב לא הייתי מודעת לגיל של הילדים שלי. זה לא הדאיג אותי. היום אני שואלת את עצמי איך עשיתי את זה. כנראה המנגנונים שלנו הרבה יותר חזקים, אבל זה נורא".
הוא השאיר לך משהו?
"כל העבודות שלו מהלימודים. ספרייה גדולה מאוד של ספרים על המזרח התיכון. בארכיון של הקיבוץ יש הרבה חומר בכתב ידו, כתב ידו השמאלית".
40 שנה חלפו. מה הזמן עושה לשכול?
"הזמן מעמעם את הכאב, אבל לא משכיח אותו. המציאות חזקה, אבל הצלקת נשארת. היא לא תעבור. כל שנה בסיום פסח ולקראת ימי הזיכרון מצב הרוח משתנה. הכול משתנה. יש לי מועקה וכבדות. אני המון שואלת מה היה קורה אילו. יש לי כל הזמן תחושה של החמצה. עד היום חברים אומרים לי: 'אם דני היה, זה היה אחרת'. בשבעה הגיעה אליי מישהי שהיא גם אלמנת צה"ל ואמרה לי: 'מיכל, את תראי שהדשא עוד יחזור להיות ירוק בחיים שלך'. זה משפט שליווה ומלווה אותי עד היום. זה המוטו שמשך אותי בכל התקופה הראשונית של האלמנות. ואכן הדשא נעשה ירוק".
איך הנצחתם את דני?
"לא הנצחנו. ביום הנפילה שלו אנחנו עושים אזכרה. אני מנסה פה בקיבוץ לארגן אנדרטה לחללי צה"ל. כשהילדים היו קטנים שמתי ליד כל מיטה תמונה שלו. כל אחד שומר אותה אצלו עד היום. אצלי בבית לא היתה פינת זיכרון. לאחרונה שמתי תמונה קטנה שלו בבית בגלל נכדיי, ושם בכל יום זיכרון נדלק נר".
שילמת את המחיר הכי קשה. המדינה למדה משהו מהמלחמה ההיא?
"שום מבצע לא מביא שלום. בטח לא מבצע מלחמתי. יש לי כעס על ההנהגה של אותם ימים. אנחנו לא לומדים שמלחמות הן מיותרות. המדינה היתה נראית אחרת אם לא היו לה כל כך הרבה חללים מוכשרים. יותר מדי אנשים טובים הלכו לנו".
