יוסף (ז'וסקה) בליץ ז"ל מאנטוורפן בבלגיה היה הניצול היחיד ממשפחתו ששרד את מחנה ההשמדה אושוויץ במלחמת העולם השנייה. בתום המלחמה הוא חזר לבלגיה ומתוך ההריסות הקים את משפחתו. אחד מילדיו, אלן, עלה ארצה ומתגורר בקיבוץ הסוללים.
77 שנה אחרי שהסתיימה השואה, מבקש היום הבן לעשות צדק היסטורי עם שואת יהודי בלגיה, שפחות סוקרה ופחות נכתב עליה. כדי להציג את סיפורה של הקהילה היהודית שם ומה שהיא עברה בשואה, הוא הוציא לאור לאחרונה ספר עיוני מקיף - ראשון מסוגו בשפה העברית - שבו הוא מפרט על השואה שאירעה בבלגיה בשנים 1944-1940 ועל השכחה הכמעט מוחלטת שלה בישראל.
את הספר החליט לכתוב לאחר פטירתו של אביו כשחיפש מסמכים בארכיונים על תקופת השואה בבלגיה וגילה שכמעט ואין בנמצא ספרים המפרטים את סיפור השואה שהתרחשה במדינה.
שרד את המחנה
אביו של אלן, יוסף (ז'וסקה) בליץ ז"ל, נולד בפולין ובשנת 1929 כשהיה ילד בן 3 היגר עם משפחתו לבלגיה.
"הוא היה תלמיד חסר שקט בבית הספר, לא היתה לו סבלנות ללימודים חוץ ממתמטיקה", מספר עליו בנו, "הוא היה ילד מוכשר מאוד עם יכולות גבוהות במתמטיקה. הוא היה חובב גדול של כדורגל והתחיל לשחק כנער במועדון מכבי אנטוורפן, המועדון היהודי היחיד במדינה. את התחביב הוא המשיך אחרי המלחמה ושיחק בקבוצה עד גיל 38. בשנת 1942 לקחו את אביו חסקל לעבודה בשביל להקים את החומה האטלנטית בצרפת ומשם הוא גורש לאושוויץ ולא חזר לביתו.
"אבא שלי עם אמו ושתי אחיותיו גורשו בסוף ספטמבר 1942 למחנה אושוויץ בפולין והוא נשאר במחנה במשך 28 חודשים. עדיף היה לו להישאר באושוויץ מבחינת הסיכויים שלו לשרוד וזה מה שהוא עשה. בזמן פינוי המחנה, אבא לא השתתף בצעדות המוות מאחר שהוא נמלט יחד עם אנשי קומנדו העבודה שלו. הוא היה בקומנדו החיטוי של הבגדים, הם היו עשרה אנשים והם נמלטו בלילה של ה-19 בינואר 1945. אחרי המלחמה הוא חזר לבלגיה והתחיל ללמוד עיבוד יהלומים. בשנת 1948 הוא התנדב להילחם במסגרת המח"ל (מתנדבי חוץ לארץ) במלחמת השחרור. הוא נלחם בחטיבת הנגב במשך שנה עד יולי 1949 וחזר חזרה לבלגיה".
איך היה לגדול בצלו של אבא שהיה שורד השואה היחיד במשפחתו?
"הנושא של השואה לא היה נוכח בבית. אם מישהו היה שואל שאלה בבית הוא היה מקבל תשובה, אבל זה לא היה על סדר היום. הוא לעולם לא העיר לילד 'תגמור מה שיש לך בצלחת, כי במחנה לא אכלתי'".
כי זה היה טראומטי בשבילו?
"לא. ההתנהגות שלו והבחירות שהוא עשה במחנה היו מאוד לוגיות. אחרי המלחמה הוא החליט החלטה מודעת להשאיר מאחור את העבר הקשה שלו לאחר שהוא איבד את כל משפחתו והחליט שהוא בונה את החיים מחדש. הוא גידל אותנו בקו של חינוך עצמאי, עודד אותנו להתווכח ולהעלות נימוקים ולאמץ גישה ביקורתית".
פותח את הפצעים
רק כשהגיע לגיל 70 דיבר אביו לראשונה על מה שעבר עליו בתקופת השואה וגם נסע לביקור במחנה אושוויץ.
"הוא התראיין לרדיו בבלגיה ואחר כך משרד ההגנה הבלגי הטיס אותו ביחד עם ניצולים נוספים לביקור במחנה אושוויץ. הוא היה שם יום אחד וצילמו אותו לטלוויזיה. בשלב הבא שמנו לב שהנכדים שלו, שיצאו למסעות לפולין עם השומר הצעיר, היו באים אליו ושואלים אותו שאלות על השואה ופתאום ראינו שהוא מוכן לענות וסיפר פרטים שאנחנו הילדים לא ידענו עליהם. באותו שלב הבנו שהוא נפתח ומוכן לספר את סיפורו, אז יצרנו קשר עם אדם שראיין 1,400 ניצולי שואה בבלגיה ואמרנו לו לדבר ישירות עם אבא והתפלאנו לשמוע שהוא הסכים מיד, הוא התראיין שלוש פעמים וסיפר את סיפורו".
הוא סלח לגרמנים או שהוא שנא אותם עד יום מותו?
"בעדותו הוא דיבר עליהם מעט. כשקרה לו אירוע עם גרמני כזה או אחר הוא אמר שהוא אכזרי אבל לא מעבר לזה".
אתה סולח לגרמנים?
"זה לא המעמד שלי לסלוח או לא, אבל אני לא יכול לקחת את אנשי הדור של היום ולהגיד שיש להם מידה של אחריות. כתוב בתורה 'אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה', אפשר לבוא בביקורת כזו או אחרת אבל אי אפשר להתייחס לדור של היום ולהגיד שהוא אחראי על מעשה אבותיו. מי שיכול לסלוח זה מי שעשו לו את העוול והפגיעות".
אתה עצמך ביקרת באושוויץ?
"אבא שלי הלך לעולמו בשנת 2010 בערב ליל הסדר. הוא נפטר באנטוורפן והובא למנוחות פה בקיבוץ הסוללים. בתקופה שבין הלוויה לבין גילוי המצבה הצטרפתי לקבוצה יחד עם אשתי ונסעתי לפולין בפעם הראשונה. הלכתי לבקר את העיירה שהוא נולד בה, צאנז בגליציה. כשהייתי באושוויץ ובבירקנאו, אספתי ארבע אבנים קטנות לזכר ההורים שלו ושתי אחיותיו שנספו בשואה ושמתי אותם אחר כך על קברו. שמותיהם של הוריו ושתי אחיותיו חקוקים גם על המצבה שלו, זה מה שהוא ביקש".
איך היתה החוויה שלך באושוויץ?
"אנחנו משפחת בליץ אגוזים קשים; אנחנו לא מתרפסים בפומבי, אבל זה היה ביקור מאוד רגשי. בשביל שיהיה רגשי לא חייב לבכות בכי עם דמעות".
אין מספיק ספרות
אלן בליץ (65) נולד באנטוורפן בבלגיה. הוא התחנך בבית ספר יהודי בעיר מהגן עד י"ב והתנדב בתנועת נוער ציונית. בגיל 18 עלה לישראל. "אני שייך לקבוצת האזרחים שמספר תעודת הזהות שלהם מתחיל ב-1235. זו קבוצה של עולים חדשים מארצות המערב בשנות ה-70 וה-80. זו עלייה שלא מדברים עליה של עולים שבאו ממדינות מפותחות ברמת חיים יותר גבוהה מישראל, ממניעים ציוניים גרידא".
הוא עלה היישר לקיבוץ הסוללים, שירת בחיל השריון ולאחר השירות יצא ללימודי חינוך והיסטוריה בסמינר אורנים. ב-36 השנים האחרונות הוא משמש כמורה לכיתות יסוד. לפני 4 שנים הוא יצא לחופשה ללא תשלום כדי להתפנות לכתוב את ספרו 'השואה שהוצנעה – בלגיה כמשל'.
"כשאבא שלי היה בן 70 הוא התחיל קצת להיפתח ולספר על מה שהוא עבר בשואה, אז עלה לי רעיון לפנות לארכיון של מוזיאון מחנה אושוויץ ולשאול אם יש להם מסמכים על האסיר לשעבר יוסף בליץ והם אמרו לי שכן. הם שלחו לי ארבעה מסמכים שזה נדיר מאוד כי רוב הארכיון הושמד בזמן פינוי המחנה. בשלב השני הסתבר שממשלת בלגיה פתחה ארכיון של משטרת הזרים. הם היו מפוקחים בבלגיה מיום הגעתם והיתה שם גם תמונה וקיבלנו רשות להוציא משם 100 מסמכים שאפשר היה לצלם והצטבר אצלי חומר מעניין עליו. בדקתי איזו ספרות קיימת על השואה בבלגיה ושמתי לב שבשתי השפות הרשמיות של המדינה יש 85 ספרים ובעברית יש מעט מאוד ספרים. מה שיש הוא רק כמה ספרי זיכרונות וספר אחד על חסידי אומות העולם של 'יד ושם' שכתוב באנגלית וספר נוסף של סיכום כנס שנערך בבר־אילן על השואה בבלגיה שיצא בשנת 1998 וגם הוא כתוב באנגלית".
בליץ החליט למלא את החוסר הזה ולכתוב ספר מקיף בעברית על תקופת השואה בבלגיה. "זה כבר בער בי. החלטתי לכתוב את הספר בסגנון מדעי ולא סיפורי כדי שבעתיד היסטוריונים ישראלים יוכלו כנקודת מוצא להשתמש בספר הזה. בספר אני שואל שאלות ומציג בעיות ללא מענה. אני נותן בסיס מאוד רחב של ביבליוגרפיה ולוח זמנים ואירועים של כל ימי המלחמה בפירוט. מי שרוצה להיכנס לעובי הקורה ורוצה לחקור, עומד לרשותו הספר שלי. אם יהיו מדענים היסטוריוניים שירצו לעסוק בזה בעתיד, הספר נמצא וקיים. באופן כללי חקר השואה במערב אירופה מאוד הוצנע בישראל לעומת חקר השואה במזרח אירופה ובמיוחד בפולין וברוסיה".
למען הדורות הבאים
הספר נוגע גם בנושאים עדינים שהספרות ההיסטורית הצניעה ונמנעה עד כה לעסוק בהם ובליץ החליט כי הוא חושף אותם. "זה לא התפקיד שלי לשפוט אנשים, אבל ציינתי את העובדות שהיו לפי דעתי וכל אחד שיקרא יחווה דעה. לדוגמה, מלשינים יהודיים שהיו בשירות הגסטאפו בבלגיה; יש היסטוריונים בלגים שנוהגים לא לחשוף את זהותם וכתבו את שמותיהם רק בראשי תיבות ואני כתבתי את שמם המלא, אני לא מרגיש שאני צריך לתת פריבילגיה מיוחדת לאנשים שבגדו בעמם והסגירו יהודים".
מדוע הוצנעה שואת בלגיה?
"ההיסטוריונית חנה יבלונקה מצאה שבשנת 1949 היו בישראל 421 אגודות של קהילות שונות מפולין של שורדי שואה שהגיעו לישראל והקימו אגודות של ניצולים. זה כבש הכול ומילא את כל החלל כך שזה לא נתן מקום לדברים אחרים. במשפט אייכמן יש אמירה חד משמעית של יבלונקה שהשואה במערב אירופה לא הועלתה במשפט אייכמן. יש שני עדים מבלגיה שהיו אמורים להעיד ולא הביאו אותם, אחר כך זה המשיך בקו הזה. רוב ההיסטוריונים היו בני שורדים מאותם האזורים בפולין. בישראל לא היתה כוונה מיוחדת להצניע את השואה בבלגיה ובמערב אירופה, אבל זו היתה התוצאה המעשית. ביד ושם ובבית לוחמי הגטאות מנסים קצת לתקן ולדבר על השואה בארצות אחרות, אבל זה לא מפצה כי אין מספיק ספרות היסטורית וצריך לשנות את זה".
מה אתה רוצה שיקרה עם הספר?
"אני מורה ואני מאמין שמרצים, מורים, סטודנטים ותלמידים צריכים לקרוא את הספר הזה כי אין משהו אחר בנמצא. אני רואה את מיקומו בספריות, בבתי ספר ובאוניברסיטאות וגם במוסדות הזיכרון ברחבי ישראל. שאדם שירצה לעיין לא יבוא ויגיד שהוא חיפש על השואה בבלגיה ולא היה כלום. אני רוצה שתהיה לו אלטרנטיבה והוא יוכל בצורה רצינית ובדוקה לקרוא על האירועים".
