אתי סייג מקיבוץ תל קציר מסתובבת בימים אלו בתחושת גאווה גדולה, אחרי שהתבשרה כי זכתה בפרס עמק הירדן בתחום החינוך לשנת תשפ"ב - פרס אותו מעניקה המועצה האזורית מדי שנה לתושבים המצטיינים בתחומי העשייה שלהם. הפרס ניתן לה על עשייתה החינוכית רבת השנים למען ילדים עם שונות וצרכים מיוחדים, תוך מתן דוגמה ומופת של המשך הקשרים האישיים יוצאי הדופן. את הפרס תקבל בטקס שייערך ב-8 בנובמבר.
סייג ששימשה במשך שנים רבות מורה לחינוך מיוחד וליוותה לאורך השנים ילדים עם צרכים מיוחדים, מספרת כי הופתעה והתרגשה מאוד מהבשורה המשמחת. "יו"ר ועדת הפרס עוזי קרן מעין גב התקשר אליי ובישר לי שנבחרתי לקבל את פרס המועצה לחינוך. התרגשתי מאוד והודיתי לו. אני מאוד מעריכה את זה שמוקירים את התרומה שלי לחברה. אני חושבת שזכיתי בכבוד הזה".
התחלה קשה
סייג (76) נולדה בשנת 1946 ברכבת מסיביר לפולין זמן קצר לאחר תום מלחמת העולם השנייה, בת בכורה להורים ניצולי שואה. "ההורים שלי ברחו מפולין לרוסיה וכך הם ניצלו וגם אני ניצלתי הודות לזה שהם נשארו בחיים", היא מספרת, "הגענו עם הרכבת מסיביר לבית של ההורים שלי בפולין ולא מצאנו אף אחד, כולם נספו בשואה".
לאחר שהייה של שלוש שנים במחנה עקורים בגרמניה עלתה סייג עם משפחתה לישראל אל מחנה העולים בבת גלים ולאחר תקופה קצרה עברו לתל אריש שם התגוררו שש שנים נוספות בתנאים סגפניים. באותו מקום גם איבדה את אביה בתאונה טרגית מצערת. "גרנו שם בלי מים וחשמל ובלי בית שימוש. היתה שם באר עתיקה ריקה ואבי סחב חביות מים ממקום רחוק. חשמל קיבלנו רק אחרי שש שנים. אבא שלי גידל סוסים ופעם אחת סוס אחד שהוא נשען עליו בעט בו והוא נפגע בבטן ומת".
האם שהיתה עקרת בית והתקשתה לגדל ולפרנס את ארבעת ילדיה בכוחות עצמה, שלחה את הבת אתי ואת אחיה ואחותה ללמוד בכפר הנוער ניצנים של עליית הנוער. "גדלתי בפנימייה בניצנים והיה לי מאוד טוב. אהבתי להיות שם".
בכיתה י' עברה ללמוד בחוות הנוער הציוני בירושלים, שם הכירה בגיל 17 את בן זוגה לחיים, ומאז לא נפרדו דרכיהם עד פטירתו לפני שלוש שנים מבעיות לב. יחד עם בעלה עבדה בכמה מוסדות של עליית הנוער עד שהשתקעה בקיבוץ תל קציר למרגלות הכנרת ומאז ב-45 השנים האחרונות היא מתגוררת בו. ברבות השנים נולדו לה ולבעלה שלושה ילדים; הבת הקטנה מתגוררת עד היום בתל קציר.
נולדה להוראה
אל תחום החינוך הגיעה סייג מיד בסיום התיכון כשנרשמה ללימודי הוראה לחינוך מיוחד בסמינר למורים ע"ש דוד ילין בירושלים. "רציתי להיות מורה כשהייתי עוד בגן", היא משתפת, "לימדתי ילדים וכתבתי להם עם פחם על הקיר בבית שלי בתל אריש וכשהגעתי לחוות הנוער כל הזמן ידעתי שאני רוצה להיות מורה, אני אומרת אפילו שנולדתי מורה".
מאז ועד יציאתה לפנסיה עבדה סייג לאורך השנים עם ילדים עם צרכים מיוחדים; בבית הספר קדמת כנרת בעין גב לימדה 31 שנה במסגרת משרד החינוך תלמידות עם צרכים מיוחדים. "לימדתי ילדה עיוורת ואחר כך קיבלתי עוד ילדה עיוורת מחפציבה שלמדה בהרדוף. כתבתי להן בכתב ברייל את כל החומר. הן היו תלמידות מצטיינות, לא הייתי צריכה לעזור להן, רק לתרגם להן בברייל".
כשיצאה לפנסיה המשיכה סייג לעבוד בהתנדבות 15 שנים נוספות בבית ספר שחף, בית ספר לחינוך מיוחד בדגניה א' ובליווי ילדים עם צרכים מיוחדים, כאשר עם אחת התלמידות רקמה קשר מיוחד. "עברתי לבית הספר האנתרופוסופי בהרדוף עם אחת הילדות העיוורות שלי שעברה לשם ומנגנת בכלי מיוחד שנקרא לירה והיא שרה כמו זמרת אופרה. העברתי לה את החומרים בכתב ברייל. ליוויתי אותה פעם אחת לאירלנד לכנס נגני לירה ופעם שנייה ליוויתי אותה לגרמניה לכנס נוסף".
חום ואהבה
היא שומרת על קשר הדוק עם תלמידיה עד היום. "תלמידה אחת עדיין במקהלה בקיבוץ חפציבה והתלמידה הראשונה שלי למדה להיות עובדת סוציאלית ומרפאה במוזיקה. בשנתיים האחרונות אני הולכת לבית הקשיש והתלמידה העיוורת שלי היתה המורה שלי - היא לימדה אותי תראפיה במוזיקה, זה היה מאוד מרגש ומעגל שנסגר".
למה היה חשוב לך ללמד דווקא ילדים עם צרכים מיוחדים? זה נגע בך באופן אישי?
"כן, בסמינר למדתי לימודים רגילים והיה חוג בחירה של חינוך מיוחד ומאוד מצא חן בעיניי הרעיון לעבוד דווקא עם ילדים שקשה להם ומאז כל הזמן אני רק בחינוך המיוחד. בהתחלה היתה לי כיתה בנווה הדסה ומאז שאני בקיבוץ ובקדמת כנרת אני רק עם ילדים באופן אישי פרטני".
מה החזיק אותך לאורך כל השנים בעשייה הזו?
"הילדים החזיקו אותי. אני אומרת תמיד שיותר מאשר נתתי לתלמידים שלי, קיבלתי מהם. חז"ל אמרו ש'הנותן מאורו לאחר, זה מתמלא וזה אינו חסר'. התמלאתי בהרבה אור של אהבה וחום מהתלמידים שלי, מההורים והמורים. הרגשתי מאוד אהובה כל השנים ואני גאה על כך".
מה דעתך על החברה בישראל? עד כמה היא מקבלת את השונה והאחר?
"בכל המקומות שעבדתי בהם תמיד קיבלו את התלמידים שלי מאוד יפה. הכיתה שלימדתי בנווה הדסה היתה כיתה יחידה של ילדים עם צרכים מיוחדים מכל בית הספר שהיה רגיל וקיבלו אותם והם היו בפעילות חברתית שווה לכל הילדים. גם הילדים בבית ספר בקדמת כנרת השתלבו והגיעו להישגים מאוד יפה בחברה. אחד התלמידים שלי עם תסמונת טורט אפילו כתב ספר, יש תלמיד אחד שקיבל דוקטורט ותלמיד אחד מהנדס ותלמיד שעובד בתקשורת ועובדים סוציאליים. כל הילדים ממש התקדמו. זה היה שלב של חלק מהחיים שלהם שהם היו צריכים עזרה, בסך הכול הם התפתחו מאוד יפה ואני מאוד גאה בהם".
אילו תגובות קיבלת במהלך השנים על כל העשייה שלך?
"תגובות מאוד חיוביות ואוהדות של המשפחה, הילדים וההורים. גם הבנות מאיה חמו ומורן בן שבת שהחליטו להגיש את מועמדותי לפרס שלחו עליי המלצות חמות מקרב לב. מאז שאמרו שאני מועמדת לקבל את פרס החינוך, כל המכרים והחברים וכל מי שרואה אותי מחבק אותי ואומר שזה מגיע לי. זה מאוד מרגש".
