שרה חקלאי ז"ל, בת לדור המייסדים של קיבוץ כנרת וילידת הקיבוץ המבוגרת ביותר, הלכה לעולמה ביום שני השבוע בגיל 96. "הקיבוץ היה מבחינתה הכול", ספדה לה בתה זיוה גלבוע-אלון, "היא הייתה מחוברת בכל נימי נפשה לקיבוץ, לא כרעיון אלא כמקום. היא אהבה את האנשים והאנשים אהבו אותה".
שרה חקלאי נולדה בכנרת להוריה שמואל ויונה סטולר שעלו לארץ ממוסקבה. הם הגיעו לקיבוץ כנרת ונולדו להם שמונה ילדים. חקלאי ז"ל הייתה כל חייה בכנרת. היא התחנכה בבית החינוך המשותף בקיבוץ דגניה א' וכשהייתה בת 18 הכירה את בעלה דב שהיה פלמ"חניק בכנרת, הם התאהבו והתחתנו ונולדו להם שישה ילדים. כשילדה את בתה הבכורה בעלה היה בשליחות של הפלמ"ח בקפריסין.
רוב חייה עבדה חקלאי באחזקת הגינון וכאם הבית של בית הספר המקומי כנרת ע"ש נעמי שמר בו עבדה עד גיל 80. "הילדים וצוות המורות אהבו אותה מאוד", מספרת בתה, "היא הייתה אוספת אליה את כל הילדים המופרעים שלא מצאו את מקומם בכיתות. הם היו מגיעים אליה לגינה והיא הייתה מלמדת אותם, מספרת להם סיפורים וצוחקת איתם ועל הדרך מחנכת אותם חינוך אנושי אחר - גם לעבודה וגם לחיים. היא הייתה אישה מיוחדת במינה. הרבה אנשים באו לשבעה וסיפרו סיפורים על איזו אישה נדירה היא הייתה".
על אישיותה המיוחדת הוסיפה הבת: "הייתה לה הסתכלות מיוחדת על העולם. היא הייתה עם נעימות, טוב לב ומאור פנים תמידי לכל אחד מקטן ועד גדול. מבחינתה היא הייתה יכולה לראות את אותו היופי בחיפושית משה רבנו ובפיל".
קראו גם:
ביום שני לפנות בוקר הלכה חקלאי לעולמה כשהיא מוקפת בבני משפחתה. "היא ממש כאילו חיכתה כאילו תיגמר השנה ההיא ויתחיל משהו חדש. בשנים האחרונות מאוד התקרבנו. היא ידעה לקרב אליה אנשים על ידי זה שהיא נפתחה ופתחה את ליבה, הקשיבה לאנשים ונתנה לאנשים להקשיב לה. היא אהבה לספר ולדבר. הייתה לה ראייה מיוחדת על המון אירועים והיה מעניין להקשיב לה. היא הייתה צלולה כמעט עד הסוף וזכינו לפגוש אותה באופן אחר. היא זכתה לנכדים ונינים שאהבו וכיבדו אותה והגיעו לבקר. היא לא נשארה לבד, אחותי הייתה איתה בכל התקופה האחרונה וליוותה אותה בימיה האחרונים".
