בחדשות מדברים על כל השטח מנתניה דרומה עד הגבול עם עזה. פה ושם עוברים לדיווחים קצרים למטולה כדי לדבר על איזה ירי טילים מסוריה ולבנון ולמרות שכמה נורות אזהרה אדומות וחריגות התחילו להבהב לאורך הגבול הארוך עם ירדן, בכל זאת רוב העם רגוע. רוב העם. לא כולו.
בקבוצה הקטנה שנכנסה לדריכות נמצאים הרבש"צים (רכזי ביטחון צבאי שוטף) ביישובים הכפריים והקיבוצים שעל הגבול המזרחי. עומרי כרמי ממעלה גלבוע, איתי הופמן מקיבוץ מעוז חיים שבעמק המעיינות, גיל מימון מפצאל שבבקעת הירדן, חן לוי ממושב מיצר שבדרום רמת הגולן וארז סופר ממושב שאר יישוב שבגליל העליון, כולם רבש"צים, שהעבירו את עצמם לנוהל חירום. קשה היה לשכנע אותם לעשות הפסקה ולהיפגש. הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל? בהחלט. רק בגרסה משודרגת.
כל הגבולות בוערים
עומרי כרמי (38), מורה ומחנך בבית הספר שקד בשדה אליהו, סמג"ד שריון במילואים. "בתחילת השבוע", מספר רבש"ץ מעלה גלבוע. "קיבלתי טלפון מהמשטרה ב-2:00 בלילה. אמרו לי ששני רחפנים זוהו מעל היישובים שלנו והתעסקנו בזה כמה שעות. בסוף לא מצאנו שום דבר, אבל זה מראה עד כמה אנחנו צריכים להיות עירניים".
אתה זה שתפסת שני אנשים שחדרו לישראל מירדן.
"כן. היו להם סכין וחבלים. הבנו שהם בדרך לירושלים".
גיל מימון (53), לשעבר לוחם בגדוד 890 של הצנחנים, רבש"ץ פצאל שבבקעת הירדן (רבש"ץ במשרה מלאה): "יש כמה מישורים שאנחנו מתמודדים בהם. הראשון הוא ניהול כניסות של פלסטינים לעבודה ביישובים. מישור נוסף הוא ההתנהלות בחירום מול האירועים הקיימים כמו כיבוי שרפות שהפלסטינים מדליקים באזור, הפרות סדר שנרשמות מחוץ ליישובים ועזרה לצבא.
למשל, ביום שישי האחרון הצבא היה מתוח בכל הגזרות והרבה ערבים ממזרח ירושלים נכנסו לגזרה שלנו כי הם חשבו שהירדנים חצו את הגבול ורצו לאסוף אותם לירושלים. חסמנו צירים והגענו לנקודות חיכוך כדי לסייע לצבא. אנחנו גם כתובת לתושבים לחוצים. שומעים אצלנו פיצוצים של רקטות של החמאס. אנחנו מדברים עם התושבים ומכינים אותם לחירום. זה אומר שאנחנו צריכים להיות גם פסיכולוגים, גם כבאים וגם לוחמים".
איתי הופמן (46), רבש"ץ קיבוץ מעוז חיים שבעמק המעיינות, שירת כלוחם ביחידת עוקץ ובמילואים כמ"מ סיור. היום הוא גם מרכז את כל הרבש"צים בגזרה של עמק המעיינות. "זאת לא התמודדות רק בגבול ירדן", הוא מבקש לדייק. "בימים האחרונים אנחנו מתמודדים עם המון אירועים בכל הארץ. אני בקשר עם כל הרבשצ"ים בארץ. הכל בוער, בכל הגבולות".
מה רמת המוכנות שלכם?
"באחד התדרוכים שהעברתי אמרתי שבכל רגע עלול לבוא המפגע הבודד שיחצה את הגבול. זה אומר שאנחנו חייבים להיות מוכנים כל הזמן. כשהגיעו השבוע שני המפגעים מירדן לא הופתענו. אגב, עברנו עם כל הרבש"צים שלנו על כל הציוד בנשקייה, על גיוס החירום ועל הנהלים. אנחנו משתדלים לא להקרין לשטח את הלחץ. לא רוצים שהתושבים ייכנסו ללחץ או יהיו במתח וחרדות".
כרמי: "אנחנו ברמת המוכנות הכי גבוהה. הקצו לנו ולכל היישובים בגלבוע חיילים לתגבור במהלך השבת והחג. זה משהו שלא היה מאז מבצע צוק איתן".
בתחילת השבוע התפוצצו ברמת הגולן כמה רקטות שנורו מסוריה. חן לוי (35), רבש"ץ מושב מיצר שבדרום רמת הגולן, העלה את עצמו לרמת כוננות 10. "אנחנו יישוב שנמצא קרוב לגדר", הוא אומר. "מדובר בנקודה 'בעייתית' במפגש הגבולות סוריה-ירדן-ישראל. התושבים כאן עכשיו מאוד לחוצים ומדווחים לנו כל הזמן רעשים שהם שומעים. אנחנו מקשיבים, בודקים ומרגיעים".
לוי, לוחם הנדסה קרבית במילואים ממשיך לתאר מה עושים הוא וחבריו כהיערכות לכך שגם הגזה הצפונית מזרחית תידלק: "הצבא מסתובב הרבה לידנו. כל ג'יפ צבאי שעובר באזור אנשים נלחצים. הרקטות שנחתו כאן ליד המושבים הקפיצו את הלחץ. גם הרקטות מלבנון. בשני המקרים הרבש"צים כאן הוקפצו יחד עם כיתות הכוננות".
התרחיש הכי מפחיד
הרבש"צים, לפחות מבחינת המדינה, אמורים לשמש כגשר בין כל זרועות הביטחון הפועלים בגזרה: צבא, משטרה, עיריות, מועצות, קב"טים של מועצות ורשויות מקומיות, כיבוי, אש, מד"א. אפילו עם רשות הטבע והגנים.
ארז סופר (49), רבש"ץ שאר יישוב שבגליל העליון, לוחם לשעבר בחטיבת הצנחנים. "העומס של התפקיד שלנו הוא לפעמים יותר מדי. אני לא רק רבש"ץ. אני גם כבאי. יש לי כבאית ואם מתחילה שריפה אני מסייע בכיבוי. אני גם חובש וגם שוטר. לכל מקום אני אמור להגיע ראשון. לפעמים יש התנגשויות. בשבוע שעבר כל השוטרים באזור גויסו לטפל בהפרות סדר ואני הייתי צריך להגיע לנקודה ולפתור בעיות של סכסוך בין תושבים עד שתגיע המשטרה.
אם יש אירוע של סכנת חיים אנחנו נשלחים למקום אפילו לפני ניידת המשטרה. למשל, היה לפני כמה ימים אירוע של סוס שברח משטח חקלאי ורץ על הכביש בצומת חורשת טל. בגלל שהוא יצא משטח חקלאי של היישוב אני המתאם ויצא שאני בעצמי תפסתי את הסוס, יצרתי קשר עם בעל הבית ועזרתי לו להחזיר את הסוס למכלאה".
מימון: "המהות שלנו היא להיות הגורם המקשר בין גורמי הצבא לאזרחים ולכיתת הכוננות שבזמן חירום מתגייסת אוטומטית בצווי 8 למילואים. מעבר לחירום, גם בניהול חיי השגרה יש מורכבות. אנחנו אומנם בגבול שלום, אבל גם בגבול הירדני יש הרבה הברחות. הבקעה מתמודדת בשתי גזרות שונות - מלפנים בקו המים עם הירדנים ומאחור בהתמודדות עם הפלסטינים".
סופר: "בוא ניקח לדוגמה את האירוע האחרון במטולה שבו תושבים התבקשו להישאר בבתים לאחר שאנשי חיזבאללה הצליחו לפרוץ את הגדר ולחדור לישראל. אני תמיד נמצא ביישוב, צמוד לטלפון ומעביר הנחיות לאוכלוסייה ולצוות החירום היישובי. אני בונה איתם את כל המערך של חלוקת גזרות וחלוקת מקלטים לפי פלחי אוכלוסייה. זה דבר שמתבצע כל הזמן בשגרה.
לוי: כל ג'יפ צבאי שעובר באזור אנשים נלחצים. הרקטות שנחתו כאן ליד המושבים הקפיצו את הלחץ. גם הרקטות מלבנון. בשני המקרים הרבש"צים כאן הוקפצו יחד עם כיתות הכוננות"
אנחנו דואגים שכל מרכיבי הביטחון יהיו בכשירות לאורך כל השנה ובייחוד בתקופות כאלה. השבוע היו התרעות וחשש שאיזשהו גוף מסוים ירצה לבצע ירי הזדהות והפגנות בגדר והמתנתי להנחיה מהצבא לפתיחת מקלטים, מניסיון העבר למדנו שאירוע שקורה במטולה מעמיד בכוננות שיא גם את היישובים האחרים הצמודים וסמוכי הגדר כמו שאר יישוב, מכיוון שלאורך השנים היו הרבה הטעיות. היה אירוע בגזרה אחת ובמקביל היה אירוע בגזרה נוספת כדי לבצע הטעיה".
אילו הנחיות קיבלתם בימים האלה מהצבא?
סופר: "להיות ערוכים לירי תלול מסלול, לפתוח מקלטים ולהעביר מידע רלוונטי לאוכלוסייה. כשהייתה מתיחות בתחילת השבוע סגרנו את כל הכניסות והיציאות ליישובים וביצענו מחסומים מדי פעם".
כרמי: "קיבלנו הוראות מיוחדות לשמור על דריכות, להגיע יותר לגדר ולגלות יותר ערנות. אנחנו נוסעים עם סירנות מופעלות, מראים נוכחות בגזרה ומתדרכים את כיתות הכוננות שלנו ואת צוות החירום היישובי מה צריך לעשות במידה ותהיה הידרדרות".
מהו התרחיש שאתם הכי חוששים ממנו?
כרמי: "פיגוע ירי וחדירה ליישוב. זה הסיוט הכי גדול שלי. המקרה שקרה עם שני הירדנים החמושים היה יכול להיגמר אחרת לגמרי. אני רוצה לציין לשבח את הערנות של התושבים שהם אלה שהפנו אותנו לזה ששניים חצו את הגבול".
סופר: "התרחיש הכי נורא הוא שניקלע לאירוע שהצבא לא יהיה ערוך אליו וכיתת הכוננות ורכז הביטחון יצטרכו לתת את המענה הראשוני. גם לכזה מצב אנחנו נערכים אבל זה לא פשוט. כיתת הכוננות מורכבת מאזרחים שעובדים ולא תמיד הם זמינים".
סופר: "אני לא רק רבש"ץ. אני גם כבאי. יש לי כבאית ואם מתחילה שריפה אני מסייע בכיבוי. אני גם חובש וגם שוטר. לכל מקום אני אמור להגיע ראשון"
מימון: "התרחיש המורכב ביותר בעיניי הוא פיגוע חבלני שכולל חסימה של כביש 90 באזור שלנו. באירוע מסוג כזה יהיה קשה לכוחות הצבא להגיע אלינו. זה אירוע מורכב שנצטרך להישאר בו במשך זמן בלי כוח צבא ולתת בעצמנו מענה ביטחוני".
הופמן: "חדירה של מפגעים שיגיעו לאחד היישובים כמו שקרה עם שני הירדנים. אני מעריך שהם טעו בניווט או שהם חיכו לערב החג. החשש הכי גדול הוא ממפגעים שיצליחו לחדור את הגדר. הם יכולים לבוא גם עם נשק באותה קלות שהם מגיעים עם סכין".
נופלים בין הכיסאות
למרות שעל כתפי הרבש"צים אחריות כבדה במשרד הביטחון, הגוף שמעסיק אותם בלי להגיד שהוא מעסיק אותם, לא פועלים כדי לתגמל אותם כראוי. רבש"ץ בקו קדמי מרוויח כ־9,000 שקל בחודש ואילו רבש"ץ בקו עורפי משתכר כ־5,000 שקל בחודש. "אני גר ביישוב צמוד גדר שנמצא בקו אווירי במרחק 100 מטרים מהרשות הפלסטינית. למרות זאת אני מועסק ב-50 אחוזים משרה בסך הכל", אומר כרמי. "אני חושב שזה ביזיון שרבש"ץ שגר קרוב כל כך לגדר לא מועסק במשרה מלאה והשכר שלו כל כך נמוך".
מימון: "אנחנו אומנם בגבול שלום, אבל גם בגבול הירדני יש הרבה הברחות. הבקעה מתמודדת בשתי גזרות שונות - מלפנים בקו המים עם הירדנים ומאחור בהתמודדות עם הפלסטינים"
הופמן: "נושא ההעסקה שלנו זו בעיה מאוד קשה שאנחנו כרגע מתמודדים איתה. השכר שלנו מגיע ממשרד הביטחון למועצה האזורית, משם הוא ממשיך ליישוב ומהיישוב אלינו. הכסף עובר כמה גלגולים. כל הסרבול רק כדי לא להעסיק אותנו באופן ישיר ממשרד הביטחון. את המשכורת אני מקבל מהיישוב, מהמועצה אני מקבל את מרכיבי הביטחון, והצבא נותן את כתב המינוי. אנחנו נמצאים איפשהו באמצע כל המשולש הזה. אם המח"ט לא מרוצה ממשהו שאני עושה הוא יכול לסרב לחתום על העברת הכסף ממשרד הביטחון וגם היישוב יכול לפטר אותי. אנחנו צריכים להיות 'יס מן' של כולם כי המשכורת שלנו תלויה בהרבה גורמים".
מימון כועס: "מבחינת הצבא אנחנו מקבלים יחס ראוי ומבחינת משרד הביטחון אנחנו מקבלים יחס ביזיוני ומשכורת ביזיונית. אין לנו מעסיק שאנחנו יכולים לקרוא לו מעסיק. יש לנו הרבה זהויות של מעסיקים; הצבא אחראי על הנושא המקצועי, המועצה על כל ההיבט האזרחי ומצד שלישי היישוב שחושב שהוא יכול לנהל את כולנו יחד. נוצרים הרבה מצבי חיכוך בין הגורמים, בין הצבא ליישוב. במיוחד בבקעת הירדן. למשל אם פועל פלסטיני עומד בשער ורוצה להיכנס בלי אישור אנחנו אלו שקובעים אם הוא יכול להיכנס או לא. זו נקודת חיכוך מול החקלאים שמאוד לחוצים על ידיים עובדות בעונת החקלאות. הפתרון הוא שנהיה עובדי משרד הביטחון".
לוי: "משרד הביטחון אומר שאנחנו בכלל עובדי היישוב למרות שבפועל הוא מספק לנו את הציוד, את הנשקים ואת ימי המילואים של האימונים של כיתות הכוננות. גם התפקיד עצמו הוא תפקיד שאנחנו מחויבים לעבור בו הכשרה צבאית וקורס צבאי של רבש"צים. אבל עדיין משרד הביטחון לא מוכן לקבל את זה שאנחנו אנשי כוחות הביטחון. הם לא מוכנים אפילו לדבר איתנו. אני מקווה שמשרד הביטחון יתעשת".
סופר: "אנחנו עושים כל כך הרבה דברים שלא קשורים לתפקיד שלנו שמחייבים ביטוח של המדינה שתיקח אותנו תחת חסותה. בשנת 2015 יצאנו מחסות המדינה וזרקו אותנו למועצות וועדי היישובים. מאז אנחנו שעירים לעזאזל. אין לנו שום זכויות ואין לנו אבא ואמא. השבוע אפילו שאנחנו במצב חירום הצבא לא גייס אותנו".
ממשרד הביטחון נמסר בתגובה: "משרד הביטחון מוקיר ומעריך את פועלם של הרבש"צים ואת תרומתם לחיזוק הביטחון ביישובים. הרבש"צים הם עובדי הישובים, הנושאים באחריות הבלעדית להעסקתם. משרד הביטחון מסייע ליישובים במימון מרכיבי הביטחון, לרבות מרכיב ביטחון - רבש"צ".
ההסתדרות הלאומית: "הפכו אותם לעובדי קבלן שקופים. ארגון הרבש"צים מגן בשגרה ובחירום על יישובי ישראל, מדרום ומצפון ולאורך קו התפר. מאות רבש"צים שומרים על היישובים ומפקדים על כיתות הכוננות, שומרים על מוכנות גבוהה ומונעים בגופם כל ניסיון לפגיעה בתושבי ישראל".
לעדכונים - חדשות הקיבוץ
