לא מעט סיבות הובילו את זאק גרינוולד, חבר בקיבוץ המחנכים של דרור ישראל, להקים סדנה שבה בני נוער בונים וממחזרים אופניים, ומחלקים אותם בחינם למי שצריך. הוא מאמין בחיים קרובים לקהילה, הוא מחפש דרכים לתרום ולהשתלב, וכאמריקאי שחי בישראל, העבודה הפיזית מסייעת במקומות שבהם חסרות לו מילים בשפה העברית.
זאק גרינוולדזאק גרינוולד
"אחי הבכור הוא רב, כל אחד מאיתנו מגשים בדרכו את העבודה היהודית". זאק גרינוולד
(צילום: נחום סגל)
אבל מכל הסיבות הקיימות, מרגש אותו הסיפור הזה: "לסדנה שלנו הצטרף ילד בן 12 שעלה עם משפחתו מאוקראינה. הוא הגיע אלינו שלושה שבועות לאחר שמשפחתו עלתה לארץ. הוא לא הבין מילה בעברית, לא הסתדר עם האוטובוס, לא אהב את מזג האוויר, והשהייה בבית הספר התישה אותו. אני לא מדבר אוקראינית והוא לא מדבר אנגלית, אבל בסדנה גילינו שיש לו ידיים טובות והמון מה לתרום לילדים אחרים. הוא הפך להיות אחד העוזרים הכי מסורים שלי.
חגגנו לו יומולדת ראשון בישראל ואכלנו ביחד את המֵלון הראשון. הוא גר לא רחוק ממני, ואני רואה שהוא רוכב על האופניים לשוק בשליחות הוריו כדי לקנות ירקות, וכדי להחזיר הביתה את אחותו הקטנה מהגן. אני רואה כמה עצמאות האופניים נותנים לו, והוא עשה את זה בעצמו".
זאק גרינוולדזאק גרינוולד
זאק גרינוולד. דרור ישראל
(צילום: נחום סגל)
לפני שמונה שנים עשה גרינוולד (32) עלייה מלוס אנג'לס במטרה לבנות את חייו בישראל, ובשלוש השנים האחרונות הוא חבר בקיבוץ המחנכים של "דרור ישראל". "גדלתי בתנועת 'הבונים'", הוא מסביר, "תנועת נוער ציונית שיש לה שורשים אקטיביסטיים, ואיתם גם עליתי לארץ. בית הוריי היה ציוני ומאוד יהודי, הרגשתי מחובר לשורשים ולעם ישראל. שמענו בבית מוזיקה עברית. הוריי חברי השומר הצעיר, הם לא עלו לארץ אבל רבים מחבריהם עלו. אחי הבכור הוא רב, כל אחד מאיתנו מגשים בדרכו את העבודה היהודית".
"שומעים אצלנו המון שפות – רוסית, ערבית, אנגלית, עברית בשלל מבטאים, והרבה מההבדלים האלה נעלמים כשעובדים ביחד"
לעכו הגיע לראשונה כשהיה בן 18, עם חברים. "התנדבנו בפרויקטים בתנועות נוער, חייתי בעכו חצי שנה והתחלתי לדמיין את חיי כאן. נמשכתי אל המציאות בארץ, על אף שנראתה לי לא קלה, וחשבתי שאני יכול לקחת חלק בעיצובה. חזרתי לאמריקה ולמדתי היסטוריה וחינוך באוניברסיטת קליפורניה בסנטה קרוז, אבל הרעיון לחיות בישראל לא הרפה ממני. ואז מישהו גנב את האופניים שלי".
באופן בלתי צפוי, גניבת האופניים פתחה דלת אל תחום שלא הכיר עד אז, והיא משפיעה על עיסוקיו עד היום: "קניתי אופניים יקרים, והם נגנבו. הייתי סטודנט, זה היה הדבר היקר ביותר שקניתי עד אז. החלטתי לבנות אופניים אחרים במקום לקנות, והתאהבתי בתהליך. התחלתי לבקר בקואופרטיב אופניים שמנוהל על ידי הקהילה, מקום שבו אנשים עוזרים לך לעזור לעצמך - מודל דומה לזה שאנחנו מנסים לבנות בעכו".

להתקין פדלים

"האופניים שבניתי נראו רע ולקח לי חודשיים לבנות אותם", ממשיך גרינוולד, "אבל בניתי אותם בעצמי ולכן הייתי קשור אליהם, וזו התחושה שאני רוצה להעביר לאנשים אחרים. התאהבתי בעבודת הידיים ובקונספט המועדון, והרגשתי שלמדתי שם הרבה יותר מאשר באוניברסיטה. ראיתי בפעילות שיטה טובה לפגוש ולהפגיש אנשים. וזה עובד גם בעכו. הילדים שמחים לעבוד עם הידיים ואחד עם השני, והם נעזרים בכלים שלא חלמו לעבוד איתם".
לפני שנתיים החל להפעיל במועדון של התנועה בעכו חוג אופניים לבני נוער בכיתות ז'-י"ב, כפרויקט משותף לקיבוץ המחנכים, לעירייה ולבתי הספר. חלקי האופניים וכלי העבודה נמצאים במועדון, והילדים מקבלים הזדמנות להיות הבעלים של משהו שייצרו בעצמם, לאחר שדחפו את גבולות אזור הנוחות שלהם, טעו, ולא ויתרו.
זאק גרינוולדזאק גרינוולד
"החלטתי לבנות אופניים במקום לקנות, והתאהבתי בתהליך. זאק גרינוולד
(צילום: נחום סגל)
זאק: "אנחנו לא מכוונים להיות אנשי מקצוע, אלא יותר מעורבים בקהילה. אנחנו לומדים איך לתקן משהו שבור באופניים, איך להתקין פדלים ואיך לגרום לאופניים מרעישים לנסוע בשקט, אבל מה שבאמת מדהים הם הכלים המנטליים שהילדים מקבלים: לתקשר אחד עם השני ולפתור בעיות באמצעים העומדים לרשותם".
מאיפה החומרים?
"יש לנו תורמים בקיבוצים ובערים. בשבוע שעבר נסעתי לרעננה לאסוף תרומה של שישה זוגות אופניים. גם בשכונה שלנו אנשים פתאום נזכרים שיש להם במחסן אופניים שהם לא צריכים, ומוסרים לנו. אנשים מוסרים בקלות, כי הם רואים שזה חוזר לקהילה - אנחנו לוקחים חומר אמיתי, עושים עבודה אמיתית ונותנים את התוצר לאנשים אמיתיים. אין בזה שום דבר נוצץ או יקר. אלה לא האופניים הכי יפים ולא הכי מהירים, וזה לא בעניין כסף. זה קשר פשוט וישיר בין אנשים באמצעות אופניים".
איך זה עובד?
"הילדים מקבלים אופניים שעשויים ב-80 אחוזים, ומשלימים את ה-20 אחוזים הנותרים. אני קורא לתוצר הסופי "האופניים של פרנקנשטיין", כי בזוג אופניים אחד יכולים להיות חלקים מעשרה זוגות שונים, וגם אין לנו תקציב לצבוע אותם. הם נראים די ג'נקיים, לא מתיימרים להיות משהו אחר, ואני אוהב את זה, בעיקר כי הילדים גאים במה שעשו ובכלים שרכשו. אחד הילדים היה מאושר כשבנה אופניים לסבא שלו".

קיבוץ עירוני

בשבועות האחרונים הפעילות יצאה מן המועדון אל הרחוב. בכל יום שלישי אחה"צ אפשר למצוא אותם במפגש הרחובות יאנוש קורצ'אק ומשה שרת, שם הם מציבים על המדרכה שולחנות עם כלי עבודה, ועובדים. המועדון הוא חלק מפעילות הקיבוץ העירוני בעכו, והוא פועל לא רחוק מהבניין שבו מתגוררים 60 חברי הקומונה שעוסקים בעבודה קהילתית. זאק הגיע אל הקבוצה העכואית כיחיד עם חלום, והשתלב בעשייה. מועדון האופניים שהוא מוביל הוא קהילתי נטו ואינו מכניס רווחים, אבל הוא חלק ממכלול, והחיים בשיתוף מאפשרים פעילות שאינה מתחשבת רק בשורה הכלכלית התחתונה.
"יש כרגע ברחבי עכו 40 זוגות אופניים שאנחנו בנינו, וככל שיהיו בידינו יותר אופניים יותר אנשים ייהנו מהם ויותר ילדים ישמעו עלינו ויגיעו"
"שכונת יאנוש קורצ'אק מייצגת את המגוון האנושי שחי בעיר והיא אינה שכונה קלה, ואנחנו חלק מהשכונה. יצאנו לרחוב כדי שיותר אנשים יוכלו להצטרף, ולא רק בני נוער. מגיעים מבוגרים ומגיעים גם ילדים שיודעים שימצאו כאן אנשים סבלניים שסומכים עליהם. מגיעות גם מעט בנות.
"שומעים אצלנו המון שפות – רוסית, ערבית, אנגלית, עברית בשלל מבטאים, והרבה מההבדלים האלה נעלמים כשעובדים ביחד, כי אנחנו לא מתבססים על מילים. העבודה יוצרת גשרים בין שפות, וגם בין גילאים ודתות. אני לא מכונאי שמתקן אופניים, אני מחנך. אני מתקשר עם הילדים גם באמצעות דוגמה אישית ושפת גוף, ומהר מאוד הם מרגישים שאנחנו בגובה העיניים, כי הם לומדים שגם להם יש מה להציע לי – מילים בעברית, ושגם לי יש חולשות. גם זה חלק מהחינוך וזה הופך את התקשורת ליותר בטוחה וסומכת. וכשהילדים עובדים הם רבים פחות ופחות שקועים בטלפון. זה החלק שאני תורם לפאזל החיים כאן וזו דרכי להביא קצת אור וקיום מכבד לאנשי השכונה.
המועדון שלנו הוא משהו שכולם יכולים להרוויח ממנו. יש כרגע ברחבי עכו 40 זוגות אופניים שאנחנו בנינו, וככל שיהיו בידינו יותר אופניים יותר אנשים ייהנו מהם ויותר ילדים ישמעו עלינו ויגיעו. אנחנו פשוט גדלים עם הקהילה שמתנסה בפעילות".