בימים אלה מציינים 71 שנים לאסון האלטלנה. רבות נכתב וסופר על אודות המקרה שכמעט וחולל פה מלחמת אחים - כשהמדינה אפילו לא בת חודש. רבות גם נכתב על זה שאפשר היה למנוע את הטרגדיה שגבתה את חייהם של 19 אנשי אצ"ל וצה"ל. ועם זאת, דווקא בגלל שהייתי שם, דווקא משום שראיתי את הנעשה במו עיניי, אני רוצה לחזור ולספר מה באמת קרה בכפר ויתקין ומול חופי תל אביב. וחשוב לא פחות מכך - אני רוצה לספר שהאמת של האצ"ל אינה כפי שסופרה כל השנים.
נלך רגע אחורה. נולדתי וגדלתי בבית דתי בפתח תקווה. אחרי שסיימתי את ישיבת בני עקיבא גויסתי להגנה. כשנחשפתי לסיפורי ניצולי השואה החלה אמונתי להתערער, אך בהתגייסי לצבא עדיין הזדהיתי כדתי, ושובצתי לפלוגה הדתית של חטיבת אלכסנדרוני (שלימים התפרסמה שלא בטובתה באסון הקרב על כיס פלוג'ה במלחמת השחרור). לאחר השירות הצטרפתי לחבריי ששירתו בפלמ"ח במסגרת גרעין ארז, ויחד הקמנו את קיבוץ ארז שבו אני חבר עד היום.
כאמור, אחד הרגעים המכוננים בזמן שירותי היה טיבוע האלטלנה. ממרחק השנים החלטתי לעשות מעשה ולפתוח את הפצע המדמם, בעיקר כי במסורת שהתקבעה, גם בתקשורת, מתעלמים ממניעי המדינה שזה עתה קמה לעשות את שעשתה. אחרי מה שחוויתי על בשרי, אחרי שחקרתי וגם מאוד התכעסתי, הגעתי למסקנה שצריך לכתוב את הסיפור האמיתי של האלטלנה כפי שאני חוויתי אותו, וגם ממקורות אחרים.
האצ"ל, שהיה למעשה צבא פרטי של מפלגה שייצגה עשרה אחוזים מהאוכלוסייה היהודית בארץ, הסכים במאי 1948 לחבור לכוחות הלוחמים של צה"ל. אז נחתם הסכם שעליו חתומים ישראל גלילי מטעם הממשלה ודוד ניב מטעם האצ"ל, ובו נאמר שאנשי האצ"ל יתגייסו לצה"ל בגדודים המאוישים על ידי אנשיהם, כולל מפקדיהם, ויעבירו לידי צה"ל את כל ציוד הלחימה שברשותם ואת מקורות רכישת הנשק שלהם. אין אזכור לא לירושלים ולא לחימוש חיילי האצ"ל שהתגייסו לצה"ל בנשק שאמור היה להגיע באלטלנה, כפי שטוענים פרשני האצ"ל כיום. מי שרוצה לדעת בדיוק מה כתוב בהסכם יכול להעלותו בחיפוש באינטרנט.
ואכן, חילי אצ"ל התגייסו בשני גדודים: גדוד 35 התארגן בכפר יונה במסגרת חטיבת אלכסנדרוני, והשני בצריפין במסגרת חטיבת גבעתי. אלה התחילו להכין את עצמם, כמו כל צה"ל, לקראת מבצע דני - המבצע העיקרי של צה"ל בקרבות עשרת הימים במלחמת העצמאות. עד אז היתה זו תקופת ההפוגה בקרבות, שהתקבלה בתום הסכם עם הערבים ובפיקוח האו"ם, הסכם שבו נאמר שאין לשנות את המצב בשטח. בכלל זה גם נאסר להכניס נשק.
למדינת ישראל היה עניין רב בקיום ההפוגה כדי לאמן את צה"ל - שחלקו הגדול התגייס ב־29 בנובמבר 1947 ישר למלחמה, כמעט בלי כל אימון - וגם כדי למלא את השורות שהידלדלו בשבעת חודשי הלחימה. אומנם המדינה המשיכה לייבא נשק, אך הדבר נעשה בחשאי, הרחק מעיניהם של פקחי האו"ם.
כשהאצ"ל עדיין היה במחתרת, רכשו אנשיו אוניית מלחמה - אלטלנה שמה - והעמיסו אותה בנשק. היה ניסיון לתקשר עם האונייה כדי שזו לא תצא לדרך כל עוד ההפוגה בתוקף , אך הדבר לא צלח. לכן, על דעת הממשלה והאצ"ל, כֻוונה האונייה לנמל נידח, חוף כפר ויתקין, כדי שפקחי האו"ם לא יבחינו בה. היה שם מזח קטן, והיישוב מכמורת - שהיה אז כפר דייגים קטן - התגייס על אנשיו ועל סירותיו לפרוק את האונייה.
אלא מה? התברר שהאצ"ל אינו מתכוון למסור את הנשק לצה"ל. לוחמי האצ"ל, שהיו כבר מגויסים לצה"ל בגדוד 35, ערקו כדי להגיע לכפר ויתקין ולהשתתף בפעולה. איך אני יודע? הייתי באותו זמן בקורס חבלה עם מחלקת החבלה של גדוד 35, והבחנתי בכך שהם נעלמו. הללו ואחרים סגרו את הכפר כדי למנוע מממשלת ישראל לקבל את הנשק.
כשהגיעו נציגי צה"ל לכניסה לכפר, הם נתקלו במחסום של אנשי האצ"ל ליד הגשר על נחל אלכסנדר. צה"ל גייס כוחות וסגר על הכפר כדי למנוע מאנשי האצ"ל להעביר את הנשק למחסניהם. הקו המנחה היה שלא ייתכן צבא פרטי המקבל פקודות ממנהיגי מפלגה ולא מהממשלה.
דן אבן, אלוף הפיקוד דאז, הוזעק לאזור וניסה ליצור קשר עם מפקד האצ"ל מנחם בגין - שהיה על החוף - כדי לברר למה אין הם עומדים בהסכם. בגין סירב. יוסק'ה נחמיאס, מבכירי האצ"ל, טוען שההוראה שקיבלו אנשיו היתה לא לירות על חיילי צה"ל. אם זה נכון, אז לא ברור לי למה אנשי המחסומים של האצ"ל היו חמושים.
בשלב זה הוזעקה מחלקת הג'יפים של חטיבה 8 בפיקודו של אריה נחמקין, לימים שר החקלאות, וזו הגיעה למוסד נעורים מדרום לכפר ויתקין. גם שם היה השער נעול. במוסד נעורים הוצבה פלוגה א' של גדוד 33, הגדוד שבו שירתי. משה דיין, שהיה מפקד הגדוד של מחלקת הג'יפים, לקח רכב, פרץ את השער ויחידת הג'יפים נכנסה דרכו. אז גם נורו היריות שמהן נהרגו שני חיילי צה"ל: משה חיים כץ מפלוגה א' של גדוד 33, ויעקב פריד מהחבלה. אחד הג'יפים שהותקף השיב באש, וממנה נהרגו שלושה אנשי אצ"ל שאיישו את המחסום.
נחמיאס טוען שחיילי צה"ל קיבלו פקודה להרוג את בגין, אלא שאני, שהייתי חייל שם, לא קיבלתי פקודה כזאת. כמה מחיילי הפלוגה הדתית המפורסמת של גדוד 33 אמרו לי שהם היו קרובים מאוד לאנשי האצ"ל וזיהו את בגין, ומובן שלא ירו בו - שוב, מהטעם הפשוט שלא היתה פקודה כזאת. בגין החליט כידוע להניס את האונייה לתל אביב. נחמיאס מספר שנורתה אש תופת על אנשי האצ"ל שהיו על חוף כפר ויתקין. גם עדות זו נשמעת לי מוזר, כי איש מאנשי האצ"ל שהיו על החוף עם נחמיאס לא נפצע ולא נהרג.
מה שקרה בתל אביב - כך סיפר אחד ממפקדי גדוד אצ"ל שהתארגן במסגרת חטיבת גבעתי בצריפין בתוכנית מספרי סיפורים על אלטלנה - שהתקבלה פקודה ממפקדת האצ"ל, שעדיין לא התפרקה, לערוק עם חייליו שכבר היו מגויסים לצה"ל, להגיע לתל אביב ולכבוש את מטה הפלמ"ח שברחוב הירקון.
פגיעות הכדורים על הקיר החיצוני של המטה ששכן במלון ריץ מעידות על ניסיון הכיבוש, שבו נהרג איש הפלמ"ח פסח ולדינגר. כותבי ההיסטוריה של האצ"ל מאשימים את יצחק רבין, שהיה באותה עת במפקדה, על שנתן פקודה להשליך רימונים על אנשי האצ"ל. אם זה נכון, יש לשער שזה היה כדי למנוע את כיבוש מטה הפלמ"ח.
ראש הממשלה הטרי דוד בן־גוריון חשש שגם מבנה הכנסת ברחוב הירקון פינת אלנבי יהיה יעד. בגין לא טרח להודיע שאין הדבר בתוכניותיו. בן־גוריון נתן הוראה להחזיר אש, והציב שני תותחים ע לחוף הים אל מול האונייה. איני יודע כמה אנשי אצ"ל נהרגו בניסיון לכבוש את מטה הפלמ"ח וכמה על החוף.
ההיסטוריון שלמה נקדימון טוען שגלילי - איש הקשר בין ראש הממשלה לשר הביטחון - אשם בכל ההסתבכות, כי הוא זה שדיווח לבן־גוריון שיש מרד. ואכן, מה היה זה אם לא מרד? הן נקדימון, שכתב ספר על האלטלנה; הן נחמיאס, המדריך במוזיאון האצ"ל; הן שאר המסבירים הראשיים ברוח האצ"ל - נתלים כולם בדברים שסיפרו אנשיהם. אין כל זכר לדברים אחרים שהושמעו, ובדרך כלל גם לא לרציחתם של שלושת חיילי צה"ל.
ואם לא די בכך, מוסיפים בסיפורים על צה"ל ועל ממשלת ישראל דברים שלא היו, או שהיו והם מעדיפים להתעלם מהם, כדי להכפישם. כדי להבין מה קרה שם, אפשר לבדוק לפי סדר האירועים מה קדם למה. את סיפור ההרוגים של צה"ל ניתן למצוא באתר "יזכור" של משרד הביטחון. בקיצור, אילו היה בגין מכבד את ההסכם שנציגו היה חתום עליו לפני הגעת אלטלנה, היה האסון נמנע.
