היום (שלישי) יתקיים בצרעה מפגש מרגש של הילדים שהיו על אוניית המעפילים "לא תפחידונו", כשההערכות הן שקרוב ל-35 איש ואישה, שהיו אז תינוקות או ילדים, יגיעו לקיבוץ. בודדים, היום בשנות ה-90 לחייהם הצפויים להגיע גם כן, היו אז בני עשרים שעלו ארצה באותו מסע רב תהפוכות.
לצד העלאת הזיכרונות יוקרן סרט המתעד את ההכנות להפלגה, וקטעים מההפלגה עצמה.
המפגש, שאורגן בידי זהבה גינזבורג כהן מצרעה, שהיתה בעצמה פעוטה בת שנה בעת ההיא, יציין 70 שנה להפלגה שהסתיימה, בדומה לאלה שהיו לפניה ואחריה, במחנה המעפילים בקפריסין.
"לא תפחידונו" נרכשה בידי המוסד לעלייה ב' של ההגנה דרך קבלן יווני. שמה המקורי של האונייה מעץ, שנבנתה ב-1946, היה "מרי כריסטינה" אבל הוחלט לקרוא לה בשם מתריס כלפי שלטון המנדט שהיה בארץ.
ההכנות להפלגה היו בנמל שפציה שבאיטליה, והן כללו בנייה של דרגשי עץ והצטיידות במזון, במים ובדלק. 853 המעפילים נאספו על ידי אנשי המוסד לעלייה ב' מאתרים שונים באזור ההפלגה.
העלאת המעפילים החלה בליל ה-10.12.47 בנמל המרוחק כ-60 ק"מ צפון-מערב מרומא. היא נמשכה עד עלות השחר של ה-11 בדצמבר באמצעות סירות ובמסווה של צילום סרט.
להפלגה הצטרפו גם ארבעה אנשי צוות הפקה מהסרט "הבלתי לגליים" שצולם אז: הסופר האמריקאי מאיר לוין, שהפיק וביים, השחקנים טרסקה טורס ויצחק מיכאלי והצלם ברטראן הס.
אלומות האור של ציוד הצילום משכו לחוף כפריים רבים, ששוכנעו על ידי עדה סרני (לימים חברת יראון) כי מדובר בצילום סרט על מלחמת העולם השנייה. הכפריים ביקשו להשתתף, ואף קיבלו שכר תמורת העזרה שלהם בהשטת הסירות.
האונייה הפליגה לבסוף ב-11 בדצמבר כשעל סיפונה המפקד גד לסקר. רב החובל ושמונת הימאים היו איטלקים. ההפלגה התקדמה ללא בעיות בנתיב המתוכנן, דרך מיצר מסינה, כרתים, אלכסנדריה ולאורך החוף המצרי. דגל טורקי שהניפה ושמה המוצהר "קבאצ'ו", לא הטעו ולא מנעו מהבריטים לעקוב אחריה.
בשעות הבוקר של ה-22 בדצמבר הופיע מטוס סיור בריטי, שחג מעל האונייה כ-10 דקות. ב-18:00 הופיעו ארבע משחתות. בספינה היו 250 ילדים ותינוקות, ולכן ניתנה ההוראה שלא להתנגד.
יום אחר כך, במרחק לא רב מהחוף, השתלטו עליה הבריטים והיא נגררה לנמל חיפה. ב-23 בדצמבר הועברו האנשים לספינת הגירוש "אושן ויגור". ההעברה נעשתה בשקט. המעפילים, יחד עם אנשי הצוות, נשלחו למחנות המעצר בקפריסין.
כחצי שנה לאחר תפיסתה, ועם עזיבת בריטים את הארץ, נשלפה האונייה מ"צי הצללים" (הכינוי שניתן לספינות המעפילים שנתפסו על ידי הבריטים ועגנו בנמל חיפה. ק.ע.ע), שופצה והחלה לעסוק בהבאת עולם תחת השם "ירדנה". במהלך מלחמת העצמאות היא ערכה חמש הפלגות, שבהן העלתה עולים ארצה. שלוש ממרסיי, אחת מאיטליה ואחת מיוגוסלביה.
"החלום שלי היה לקיים מפגש כזה", הודתה גינזבורג כהן. "מההורים שלי לא קיבלתי הרבה מידע, ודווקא בתי הצעירה, שעשתה עבודת שורשים וראיינה את הוריי על עלייתם ארצה, גילתה לי פרטים רבים שלא ידעתי עליהם.
"אני נולדתי באיטליה במחנה עקורים, ובעת ההפלגה הייתי בת שנה. יש ברשותי אישור עלייה מיוחד שהוציאו האנגלים לתינוקות עד גיל שנתיים. לקראת המפגש ביקשתי שמות של ילדים מארכיון מחנה המעפילים בעתלית, אבל שם לא הסכימו למסור לי.
"בזמן שביקרתי במחנה מעפילים בקפריסין עם קבוצה של מעפילים ובני מעפילים, מצאתי שלושה בחורים שהיו על האוניה והתחלנו לחפש עוד כמונו. בסופו של דבר איתרנו כ-30. דבר הנחשב ליוצא דופן. זו היתה עבודה בפינצטה".
מה קרה לאחר שהייה של שישה שבועות בקפריסין?
"ההורים שלי ואני הגענו לאפיקים בתחילת 1948. נשארנו שם שנתיים, עד אחרי מלחמת השחרור, אבל משום מה הם לא התקבלו לחברות ונאלצנו לעזוב. הם היו מראשוני מושב קדרון.
"אני עצמי נישאתי למתנדב מדרום אפריקה שהגיע ב-1967 לצרעה, והצטרפתי לקיבוץ זמן קצר לאחר מכן. מאז אני כאן. המפגש עם ילדי ההעפלה סוגר עבורי ועבור רבים מעגל. החלום התגשם".