לפני כ-20 שנים הגיעה לקבוצה שהנחיתי אישה יפה, והציגה עצמה כמיילדת בית. כעבור כשנתיים, ימים ספורים לאחר שהופיע פס כחול על מקל הבדיקות שלי, שוב פגשתי בה באקראי. התחבקנו בחום, והבנתי שאני עומדת ללדת איתה, בבית. בלי לדעת שזה יוצא דופן או לא מקובל.
כך, לגמרי במקרה, התוודעתי אל עולם ששינה את חיי, והפך לתחום עניין והתמחות שלי לשנים הקרובות, ואולי עד סוף ימיי. כי הלידה, על כל קשייה (בכל זאת, לידה ראשונה), היתה כה נפלאה, שלאחריה נרשמתי לקורס דולות – תומכות לידה, והתחלתי לעשות כמיטב יכולתי כדי להפיץ את בשורת הלידה הטבעית בכלל, והלידה בבית בפרט.
לפני כחמש שנים, כשילדתי את בתי השלישית באיילת השחר, נערך כינוס של נשים בחופשת לידה על הדשא שבבריכה. במעגל היולדות עלתה השאלה: "איזו חוויה טובה זכורה לך בכל זאת מהלידה?", ואני, שזכורות לי רק חוויות טובות, הבנתי – שוב – ישנה בעיה, והיא לא מדוברת דיה.
"ישבתי ובכיתי בבית החולים"
לבית החולים הגיעה עדי (כפר סאלד) בלית ברירה בלידה הראשונה: "התחלתי את הלידה בבית, עם רופא מיילד, ואחרי שעתיים של צירי לחץ הוא העביר אותי לבית חולים. לא היו ירידות בדופק (לא היה סיכון של חיי העובר, מ.ש.י.), הלידה פשוט לא התקדמה.
"כשהגענו לבית החולים, קיבל את פנינו רופא שהתייחס אלינו נהדר, אמר לי 'או.קיי., לא הצליח, לא נורא. עכשיו תנסי פה'. אבל אז הגיעו חמישה רופאים, הוציאו את כולם והכניסו את הוואקום, קומפרסור גדול ורועש. בכלל, היה שם רעש נורא.
"אחרי הלידה לקחו לי את הילד ואמרו לי, 'כבר סיכנת אותו פעם אחת, שלא תסכני אותו שוב'. שלחו אותי לחדר ואמרו לי דברים נוראיים, ואני ישבתי ובכיתי. לא הבנתי מה רוצים ממני – סך הכול הייתי ממש בסדר – זיהינו אפשרות לסיכון, ונסענו לבית חולים. זה לא חסר אחריות. הצוות אמר לי שהוא בסכנה, אמרו לי שיש אפגר נמוך, אבל הוא אפילו לא הגיע לטיפול נמרץ. סתם הפרידו בינינו".
גם שיר (כפר סאלד), לא היתה מעוניינת ללדת בבית החולים כבר בלידה הראשונה, אך המשפחה והסביבה מאד הפחידו אותה. "בסך הכול היה בסדר בבית החולים", היא מספרת, "הייתה לידה טבעית, כמו שרציתי, אבל זה היה מאבק. כל הזמן הלחיצו אותי בגלל מיעוט מי שפיר, ובאה רופאה שהתייחסה אלי לא יפה, ואמרה שיש פה מקרה חירום.
"בזמן שהייתי באמבטיה, נכנס פתאום איזה רופא, והלחיץ אותי שצריך למהר. אמרו לי שהיא כבר צריכה לצאת, כי לא מצאו דופק, ולחצתי סתם, גם בלי צירים. הייתי צריכה להדוף כל הזמן, כי לא היה קשה לראות שהלידה מתקדמת מעולה, ודי מהר ילדתי.
"ואחרי הלידה – להתווכח שלא ייקחו אותה ממני, לעמוד איתה איפה שלוקחים אותה, וחוסר הנוחות במיטה במחלקה בלילה, והעובדה שלא הרשו לאף אחד להישאר איתי. החוויה היתה שהכול טוב, כמו שרציתי, אבל יחד עם זאת הכול נורא קשה. אחר כך ממש לא רציתי שוב חוויה כזו.
"אחרי שנתיים, בלידה השנייה, כבר הכרתי יותר אימהות שילדו בבית, וזה כבר נראה נורמלי. רק אחרי שילדתי בבית הבנתי עד כמה מטורף ההבדל בין לידה בבית ללידה בבית חולים".
לבדוק מה המקום הנכון עבורך
ד"ר אבנר שיפטן (כפר סאלד במקור, כיום מתגורר ביסוד המעלה) הוסמך כרופא כללי ב-1995. 15 שנים עבד בבתי חולים כרופא מיילד, ומשנת 2003 הוא מיילד בעיקר בבית.
בזמן הלידה, גורס שיפטן, על האישה להרגיש במקום הבטוח שלה; "98% מהיולדות מרגישות בטוח בבית החולים", הוא אומר, "השאר מרגישות שהמקום המתאים להן הוא לא בית החולים. כרופא, אני נזהר מלהמליץ. אני כן ממליץ לכל אישה לבדוק מהו המקום הנכון עבורה.
"יכול להיות שזה יהיה איכילוב ולא זיו, נניח. הרפואה צריכה לאמץ תפיסה רחבה, ולהציג ספקטרום מלא לבחירה, כולל לידת בית, כי החיים הם דינמיים, ולידות בוודאי. אני אומר לנשים – כשתתחיל הלידה תראי מה עדיף, בית או בית חולים".
ואמנם, החוויות של נשים שילדו בבית נשמעות אחרת ממרבית החוויות עליהן מדווחות נשים שילדו בבית החולים. "בלידה בבית היתה לי חוויה של שליטה", אומרת שיר; "היה נעים. ילדתי במים, מה שלא הצלחתי בבית החולים, כי מוציאים אותך מהמים לקראת הלידה. הלידה היתה מהירה. שוב היה לי מיעוט מים, אבל המיילדת לא נלחצה מזה.
"היא הציעה לי לשתות הרבה, הסבירה לי שאלו בדיקות לא כל כך אמינות, ובאמת עשיתי כמה בדיקות, בחלקן היה מיעוט ובחלקן לא. ואחרי הלידה – זה היה בלתי נתפס. יצאתי מהבריכה, ישבתי על הספה שלי, ולא זזתי עד שעדי הביאה לי את הילדה הגדולה, ואז הלכנו לישון. המיילדת והדולה סידרו את כל הבית, אחר כך היא בדקה את הילדה שוב, והלכה. היה פשוט מדהים".
"גם בלידה השנייה לא היה לי ספק שאני רוצה ללדת בבית", מספרת עדי; "היו לי טראומות מהלידה הראשונה, וכאב לי ופחדתי, אבל היתה לידה מצוינת, ובסוף שכבתי בסלון שלי עם הילדה עלי, והיה נהדר. הלידה השלישית כבר היתה בבית שאנחנו גרים בו עכשיו, שהוא מרווח, וזה היה רגוע. כיף. הוא נולד בתוך המים, ואני תפסתי אותו. ללא ספק תיקון מדהים".
מהו ההבדל בין לידה טבעית ללידה שאיננה כזו?
"לידה היא דבר טבעי, אלא אם כן יש בעיה, ואז עושים ניתוח קיסרי, או כל התערבות אחרת", מסביר ד"ר שיפטן; "לידות פתולוגיות מסתכמות, לדעתי, באחוזים בודדים.
"עם זאת, כמעט ואי אפשר לראות כיום לידה טבעית בבית החולים, כי מהרגע שנכנסת למיון ונשכבת לחצי שעה עם מוניטור על המיטה – זו כבר התערבות, שעלולה למעשה לפתוח 'מפל התערבויות': שכיבה על הגב מגבירה את הכאב, וקצב הלידה עלול להאט בגלל השינוי הטכני במצב היולדת, שעד אותו הרגע היתה פעילה.
"מכאן כבר קצרה הדרך לזירוז, חומר מאלחש וכיוצא באלו; כל זאת עוד לפני שדיברנו על הרעש בבית החולים, האורות החזקים, ההמתנה במיון, השאלות והטפסים שעל היולדת למלא בעודה בצירים".
"יש תנאים בסיסיים שצריך לשמור עליהם בשביל לשמור את הלידה בנורמה", אומרת ליהי עמיצור לובל (כליל), מיילדת למעלה מ-15 שנים. עמיצור לובל עבדה בבית החולים כרמל, ולאחר מספר שנים, כשהרגישה בשלה, התחילה ליילד במקביל בבית.
"בשביל ההורמונים שמכתיבים ושומרים על הלידה, צריך לשמור על כללים מאד פשוטים", היא מסבירה, "האישה צריכה שקט, אורות נמוכים, מגע, תמיכה. כמי שעוסקת בתחום של הלידה, חשוב שנבין לעומק מהם אותם תנאים שהלידה צריכה בשביל להתקדם כדי להישאר בנורמה, וכדי לשמור על הבריאות ועל הבטיחות של האם ושל התינוק.
"כל אותם דברים שנשים מרגישות כל כך חזק, הם אלו שמבטיחים זאת – היא צריכה להרגיש מוגנת, שאף אחד לא יפריע לה עם כל מיני שאלות, שלא ייכנסו אנשים שהיא לא מכירה. מישהו זר שנכנס ושואל שאלות זה מספיק כדי ששליה לא תיפרד או שהאם תדמם יותר. כל אלו, בתוך תהליך לידה, הפרות מאד בוטות, שעלולות לשבש".
דברים אלו ידועים, ומגובים במחקרים רבים. רק לאחרונה פרסם משרד הבריאות באנגליה המלצה לנשים בהריון ללא סיכון ללדת בבית, כיוון ש"מחקר חדש מגלה כי אצל נשים בלידה שאינה ראשונה עצם האשפוז מעלה את הסיכון שהלידה תסתיים בסיבוכים". בישראל, לעומת זאת, הרוב הכמעט מוחלט מתייחס עדיין ללידות בית כאל גורם מסכן מאין כמוהו ואף כאל חוסר אחריות משווע.
לא בכל מחיר?
כשניסיתי לראיין צוות מקצועי מבית חולים, הגעתי למספר אנשים שהודו שאינם נגד לידות בית, אך סרבו כי שמם יוזכר בכתבה התומכת בלידות בית. עם זאת, לשאלתי מתי, לדעתם, ניתן לשקול אפשרות של לידה בבית, קיבלתי אוסף של נתונים.
אם הלידה מתבצעת בטווח של 20 דקות לכל היותר מבית חולים; אם האישה במעקב הריון מקצועי ורציף, ללא שום מחלה, משבוע 38 והלאה; כשהערכת משקל העובר מעל 2.700 ועד 4 ק"ג; לא לאחר ניתוח קיסרי; לא במקרים של מצג עכוז, לידת תאומים, סכרת או מצוקת עובר, ורק במקרה בו היולדת יודעה על כל הסיכונים הכרוכים בלידות בית, וישנה אפשרות ניטור של התינוק.
לשאלתי כמה אחוזים מכלל היולדות עומדות בנתונים, ענו רובם כי מרבית הנשים, לפחות 70% מהן, פוטנציאליות ללידות בית, אם כי המשפט "לא בכל מחיר" נשמע לא שוב ושוב, כי לשם מה להסתכן סתם?
חשוב לציין כי לאורך השנים האחרונות ידוע רק על כשתיים-שלוש לידות בית שהסתבכו, חלקן דווקא משום שאף מיילדת בית לא הסכימה ליילד בהן, שכן הלידות לא נמצאו מתאימות, אלא שהיולדות לא שעו לאזהרות; משום מה, דווקא פרט זה במסכת ההסתבכות לא הודגש. עוד חשוב לציין כי מעבר לדאגה לעובר ולאם – למיילדות הבית, שאינן זוכות ליהנות מביטוח, יש הרבה מה להפסיד, ולפיכך הן אינן נוהגות לקחת סיכונים מיותרים.
לשאלתי מדוע לא מוסברים ליולדת הסיכונים הידועים של לידה בבית החולים, ואחוז הסיבוכים בהם לעומת בלידות הבית, ומדוע לא ניתנת ליולדת אפשרות בחירה, בחרו אנשי המקצוע שלא להגיב.
התגובה היחידה שמסר בנושא ד"ר דוד פלג, רופא מיילד בבית החולים זיו, היא כי "אני מעדיף שכל אישה תלד בבית החולים, בגלל מכשור וציוד, צוות מתוגבר ומהימן המוכן להצלת חיי היילוד והיולדת, וכדי למנוע סיבוכים אדירים שקורים בחוץ, ומשאירים את היולדת חסרת אונים. אין כל התערבות של צוות בית החולים במהלך הלידה אם איננו הכרחי".
יהיה מי שיתהה, ובצדק, מה באשר לאחוזי התמותה הגבוהים של ולדות ואימהות טרם עידן בתי החולים. "מה שהביא באופן חד משמעי לירידה בתמותה אינו המעבר מהבית אל בית החולים, אלא הבנת סכנת הזיהומים, חשיבות ההיגיינה ושטיפת הידיים, והשיפור בתנאי המחייה והתזונה", אומרת עמיצור לובל.
"אנטיביוטיקה אפשר לקחת גם בבית", מוסיף ד"ר שיפטן, "ובמקרה של דימום, או לידה שמתארכת – עוברים לבית חולים. אבל אנחנו מדברים על פחות מעשרה אחוז מהיולדות".
"כמו פצצה מתקתקת"
אז מה הופך את לידות הבית לדֶּמון של הלידות, והאם זה באמת מסוכן כל כך? ומדוע נלחם הממסד הרפואי מלחמת חורמה בלידות הבית, שעד לפני כמאה שנים היו נורמה ברורה ורווחת? הייתכן ויש לכך קשר לעובדה שמחלקת היולדות היא הרווחית ביותר בבית החולים, ושעל כל לידה שמתבצעת בה מתוגמל המוסד ב-13 אלף שקלים?
על פי נתוני אמ"י (ארגון המיילדות בישראל), הסיכויים של אישה לפרוצדורה רפואית בבתי החולים עומדים על 70%-60%, ועל 20% לידות קיסריות, בעוד על פי סקרי ארגון אימה"י (ארגון מיילדות הבית בישראל), שיעור הסיבוכים בלידת בית עומד על 2.5%, כשהחישוב כולל את הלידות שהתפנו לבית החולים מכל סיבה שהיא.
ועוד – בגרף של אחוזי הלידות הקיסריות בדו"ח המיילדות בישראל לשנת 2014 של האיגוד הישראלי למיילדות וגניקולוגיה, ניתן לראות כי ישנם בתי חולים המגיעים לכמעט 30% לידות קיסריות, בעוד אחרים מדווחים על 5% - עובדה המצביעה כי יש יסוד סביר להניח שמדובר במדיניות בית החולים עצמו.
עוד מצביעים נתונים אלו, למשל, על שבתי חולים באזור המרכז נוטים יותר לפנות לניתוחים קיסריים מאשר בתי חולים בפריפריה. על פי נתוני ה-OECD, ממוקמת ישראל באחד המקומות הנמוכים ביותר במספר הלידות הרגילות ללא התערבות.
ובעוד בהולנד ובאנגליה תומכת המדינה בלידות הבית, ושולחת אמבולנס שיעמוד ליד בית היולדת, בישראל, אישה המבקשת ללדת בבית זוכה ליחס שנע בין זעזוע וכעס לזלזול, ועליה לשלם 5,000 שקלים בעבור הלידה. מאז שנת 2008, גם המיילדת שמטפלת בה אינה זכאית לביטוח. רק בשנה האחרונה עבר החוק המאפשר ליולדות הללו לקבל את המענק המגיע להן מביטוח לאומי.
"הבעיה העיקרית היא שרוב הרופאים מתייחסים ליולדת כאל פצצה מתקתקת", אומר ד"ר שיפטן; "רופא אחד אמר לי פעם שמבחינתו, יולדת היא אישה עם רגל אחת בקבר".
"מבחינתי, ללדת בבית חולים זה כמו להתפנות בשירותים ציבוריים עם דלת פתוחה ואורות דולקים, וכל רגע נכנסים ויוצאים אנשים שאת לא מכירה, שואלים אותך שאלות ותוהים למה לא יוצא לך", מסכמת עמיצור לובל. "במעקב הריון רפואי מחפשים כל הזמן מה לא בסדר – הירך צרה, הבטן גדולה, יש מעט מדי מים. אני שומעת המון הפחדות, וזו שאלה טובה למה למישהו יש אינטרס להשאיר את הנשים כל כך מפוחדות".
