תת גונדר בדימוס דבי שגיא, לשעבר מנהלת בתי הכלא נוה תרצה, חרמון, שיטה ומעשיהו, מנסה לקדם יוזמה להקמת קיבוץ עירוני עבור אסירים בשיקום בהם גם כאלה העומדים לקראת השליש האחרון שנותר להם לרצות.
היוזמה של שגיא, מי שגדלה והתחנכה במפלסים ומחזיקה בתואר ראשון בקרימינולוגיה ובתארים שניים במנהל עסקים, במדעי המדינה ובביטחון לאומי, צפה מעל פני השטח לאחר ששני אנשי היי טק, משה חדיף וטל קוטנר, ביקשו להקים מיזם חברתי בקהילה ופנו אליה בשאלה כיצד יוכלו לסייע לאסירים להשתקם ולתרום לסביבה שבה פגעו.
עבור שגיא, שמאז פרישתה משירות בתי הסוהר מקדישה כמעט את כל זמנה בחיפוש אחר פתרונות עבור אסירים הנמצאים רגע לפני חזרה לחברה, הפנייה אליה הייתה כמו התפרצות לדלת פתוחה.
"כמעט מיד חשבתי על קיבוץ עירוני דוגמת זה שהוקם על ידי תנועת דרור ישראל, ששניים מבניי נמצאים בו", מספרת שגיא למיינט קיבוץ, "טרם נפגשתי עם פסח האוספטר ועם מנכ"לית משרד המשפטים כדי להעלות בפניהם את הרעיון. זה יקרה בימים הקרובים.
"כן פניתי ליואל מרשק ולתנועה הקיבוצית, שיודעים איך לעשות את זה נכון. שני ההיי טקסיטים לא ממש ידעו מה זה קיבוץ עירוני, אז העברתי להם מיני סמינריון בנושא.
"הכוונה היא ליצור תוכנית סגורה ומפוקחת של קיבוץ שיוקם על בסיס בית ספר נטוש או חווה בדרום, אליו יגיעו אסירים לפני שחרור או השליש האחרון. הדיירים במיזם יעבדו במקומות הסמוכים לקיבוץ העירוני, יקבלו סיוע הנוגע ללקות הקשב והריכוז ממנה סובלים רובם הגדול ויזכו לתמיכה, שתכשיר אותם לצאת החוצה או להישאר כמדריכים או כמלווים בוגרים לאסירים האחרים.
"בשלב מאוחר יותר, לא מן הנמנע שיתגוררו במקום משפחות עם ילדים, כולל אלו של הצוותים הטיפוליים. זה החלום שלי ולמרות הקשיים שבדרך אני מאמינה שיתגשם. ראשי רשויות שבקרבתם זה יקום לבטח יביעו התנגדות מחשש לשלום התושבים, אבל אנחנו כאן כדי להרגיע ולדבר בזכות האסירים שמבקשים להשתקם ולחזור לדרך הישר".
"גם חיי השיתוף לא ממש מוכרים לאותם אנשים, אבל אני מתחייבת שהם מוכנים להתנסות כזו", ממשיכה שגיא, "האם יהיה זה קיבוץ לנשים ולגברים גם יחד? אני לא ממש יודעת, אבל סביר להניח שבתחילת הדרך יהיו רק גברים גם מכיוון שהם הרוב המכריע של הכלואים בבתי הסוהר בארץ. אולי לנשים תהיה מסגרת נפרדת. הכל נבדק והעניין נמצא רק בתחילת הדרך".
מרשק, שעוסק רבות במיזמים חברתיים והתיישבותיים, רואה את חזון הקיבוץ העירוני בצורה מעט אחרת. "הפנייה אליי הייתה בסוף השבוע האחרון, וכבר ביום רביעי הקרוב אביא לפגישה שתוכננה לדון בעניין כמה הצעות להקמת הקיבוץ העירוני בקיבוץ קיים", הוא אומר.
"קיבוץ עירוני כזה יוקם במבנה בתוך קיבוץ, חבריו יועסקו במשק או מחוצה לו, וכל ההוצאות ישולמו על ידי הקיבוץ העירוני עצמו. אני חושב שהמסגרת הקיבוצית או המושבית תצליח לאפשר לאותה קבוצה של אסירים משתקמים חוויה חברתית וערכית חדשה.
"הקיבוצים שלנו גדולים וחזקים, ובעבר קלטו קבוצות שונות של בוגרים או נערים עם חסכים לא קטנים. צריך לשכנע קהילה שיש בזה טעם של משמעות: לשקם אוכלוסיה נזקקת ולהביא אותה חזרה לקהילה בריאה ותורמת".
סוגיית שיקום האסירים בתנועה הקיבוצית היא אינה דבר חדש. חרות לפיד, חבר אילת השחר שנפטר בינואר 2005, היה מוכר כ"משחרר האסירים ומשקמם". כדי לתת הזדמנות נוספת לצעירים שהידרדרו לפשע, פנה לפיד בשנות ה-80 לתנועה הקיבוצית שבה היה חבר, וביקש שתסייע בהקמת תוכנית שיקום. התנועה הביעה הסכמה, והתוכנית יצאה לדרך.
הוא היה מגיע לבתי הכלא ומציע לאסירים שעמדו קרוב למועד שחרורם שחרור על תנאי בתנאי שיעברו שיקום בקיבוץ לפני חזרתם לחיים שבחוץ. מפעל היחיד של חרות לפיד, בשיתוף התנועה הקיבוצית, הוכיח את עצמו ומאות אסירים עברו בקיבוצי התנועה ועבדו בהם תוך ליווי של חבר שהיה אחראי להם בתוך הקיבוץ עצמו וחרות, שהיה מבקר אותם ודואג שיעמדו בתנאי השיקום.
בין האסירים הידועים שהשתקמו הודות למשחרר האסירים מאילת השחר היו אן פולארד, שמעיה אנג'ל, חוה יערי, כושי רימון, משה סבג ועוד. לאסיר המשוקם הוצמדה משפחה מאמצת ונאסר עליו לצאת מתחומי הקיבוץ ללא אישור, או להיעדר מהעבודה שנקבעה לו.
