כארבעה חודשים לפני מותו שכפתה עליו מחלתו כתב קובי וינר את השיר הזה, 'פני שׁמַים', מהאחרונים שהצליח להפיק ממקלדתו טרם מותו ביום ט' באב (12 באוגוסט):
עוד חדשות מהקיבוצים: תנובה: משבר ביחסים עם בעלת השליטה הסינית שנתיים לאחר צוק איתן: עוטף עזה בתנופת צמיחה עמק יזרעאל: מחלוקת סביב הקמת שדה התעופה
"לִפְעָמִים קוֹץ שׂוֹרֵט/ אֶת פְּנֵי הַשָּׁמַיִם./ זֶה קוֹרֶה/ כְּשֶהַשָּׁמַיִם מְאֹד נְמוּכִים/ אוֹ כְּשֶׁהָאֲדָמָה מִתַּמֶּרֶת בְּעָשָׁן./ קָרָה פַּעַם, אֲפִילּוּ/ שֶׁמָּטוֹס הִתְרַסֵּק בְּבִטְנוֹ שֶׁל/ מְגָרֵד שְׁחָקִים./ לִפְעָמִים קוֹץ שׂוֹרֵט כַּף רֶגֶל יְחֵפָה/ וְיֵשׁ שֶׁיִּנָּעֵץ בְּכַף יָדוֹ שֶׁל נַגּר/ כְּנִקְמַת עֵץ כָּרוּת./ כְּשֶׁקּוֹץ שׂוֹרֵט שָׁמַים/ נוֹפֵל כּוֹכָב./ כְּשֶׁסַּכִּין נִנְעָץ בַּלֵּב/ לוֹקֶה הַיָּרֵחַ וְצִבְעוֹ כַּדָּם.
כְּשֶׁאָדָם מֵת שָׁמַים כִּסָּה/ כְּמַצְפּוּן מַפְנֶה עֹרֶף/ בְּרֶגַע אֱמֶת./ חוֹר שָׁחוֹר./ הַשָּׁמַיִם זְרוּעִים רִבּוֹא כּוֹכָבִים/ וְאֵין אָנוּ מַשִּׂיגִים אֶלָּא מִקְּצָתָם./ כְּנֶגֶד כָּל כּוֹכָב בַּשָּׁמַיִם יֵשׁ כְּאֵב בָּאֲדָמָה/ וְאֵין אָנוּ מַשִּׂיגִים אֶלָּא מִקְּצָתָם./ וַאֲנִי דּוֹרֵשׁ, מַה כְּבָר יָכוֹל לִנְבּוֹט מִכּוֹכָב/ וְאֵיךְ צוֹרַחַת הָאֲדָמָה בְּהִפַּלְחָהּ./ שׁוֹכֵב אֲנִי עַל הַחוֹל בְּחוֹף "הַבּוֹנִים"/ בְּעֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה, מַאֲזִין/ לִנְשִׁימַת הַקֶּצֶף/ לְצַד הַדֻּבָּה הַגְּדוֹלָה/ קוֹרֶנֶת "קַסְיוֹפֵּאָה"/ וְכוֹכָב הַצָּפוֹן תָּלוּי בִּבְדִידוּתוֹ./ בְּלִבִּי אֲנִי קוֹרֵא לִקְבוּצַת הַכּוֹכָבִים 'שָׁקֵדִי'".
"שקדי", מפרשת אורית, אמו של שקד, אלמנתו של קובי, "היה בלבו כל הזמן. הוא חיפש, מצא אותו ודיבר אליו בכל מקום. גם בשׁמַים. הוא פשוט לא היה מסוגל להשלים עם חסרונו".
שקד, נער יצירתי וכריזמטי, היה בן 19 כשנהרג בתאונת דרכים. "וקובי לא התאושש מהאסון הזה", מוסיפה אורית, "לא חזר לעצמו. גם הרופאה המטפלת קבעה שזה מה שגרם להידרדרות במצבו הבריאותי ולהחמרה במחלת הסוכרת, שבסופו של דבר מת ממנה". על אבן הקבר של בנו כתב קובי: "שקד בלבלובו נגדע מאדמת לבנו".
לאהוב עד תום הוא נולד ברמת השרון, ועשר שנים היה חבר מחנים, שאליו הצטרף עם חבריו מגרעין המחנות העולים. כשנישא לאורית ב-1983 עבר אִתה לקיבוצה מזרע. חמישה בנים נולדו להם: אמיר, שקד, מעיין, צפריר ואסף. "קובי", אומרת אורית, "היה אבא טוטלי, כשם שהיה בכל מה שעשה". כך בפעילות התרבותית בקיבוץ, כמורה, כמחנך וכמדריך, כמרצה וכמשורר, כמנחה טקסים וכרב חילוני.
בעצם, לא 'רב חילוני' היה כעמיתיו בוגרי המדרשה באורנים, אלא רב-אנוש, הכינוי שבחר לעצמו, וכל מי שהכירו ונקשר אליו באחת מתחנות חייו - כחבר, כשותף לדרך, כחניך או כתלמיד - מסכים שלא היה יכול להיטיב יותר בהגדרת עצמו.
"איש גדול ממדים ורוח, אנושי כל כך, אוהב ורחום עד מאוד", אומר עליו עוזי שמש, השכן-חבר מהדלת ממול בקיבוץ מזרע. ז'ניה, חניכו בנעל"ה (נוער עולה לפני ההורים): "היכולת שלו להתחבר מיד לאמת הפנימית, לאהוב עד תום, עם הקרבה תמידית של חיי המשפחה שלו, עשו אותו לאמא ולאבא מושלמים עבורי".
חסן אגבארייה, שהתוודע לקובי בשנת 2000 כשהיו עמיתים בבית הספר מנדל למנהיגות חינוכית בירושלים (שבו גיבש קובי בפרויקט אישי את הקונספט של 'רב קהילתי - מחולל קהילת תרבות ישראלית מתחדשת'), מספר באנחה על ביקורו האחרון אצל קובי בבית החולים העמק:
"ביקשתי ממנו: תבטיח לחכות לי עד שאחזור מחו"ל, ונצא לסבב קריאה בספר השירים הדו־לשוני 'סולחה', כמו שעשינו עשרות פעמים בעבר. וקובי השיב: מבטיח שאחכה לך, אך לא מבטיח שנוכל לצאת לסבב הקריאה. הוא אכן חיכה עד שחזרתי, אך מיהר לעזוב טרם סבב הקריאה המיוחל, עשרה ימים אחר כך. 'שנינו בני העמק, יא חסן', נהג קובי לומר לי.
"'אתה בצד הדרום-מערבי, ואני בצד הצפון-מזרחי שלו. אתה תשמור על העמק שלנו בצד שלך, ואני בצד שלי'. 'אבל קובי, ממי צריך לשמור עליו, אם שנינו מסכימים לשמור עליו?' הייתי מתריס. 'מאלה שלא רוצים ששנינו נשמור עליו', ענה לי. קובי חלם לערוך סולחה בין בני הפלוגתא בעמק המטפורי שלו. הוא דיבר על הסולחה הרבה פעמים, כשליוויתי אותו בכתיבת ספר שיריו 'סולחה', והיה קובע נחרצות: 'אין לנו ברירה, חסן, חייבים, בשביל העתיד של כולנו'".
שנתיים הם למדו יחד, נסעו יחד, ביקרו זה אצל זה עם משפחותיהם ודיברו גלויות על הכול - פתוח, חופשי, בלי פילטרים. "העולם הזה, הארץ הזאת", מסכם חסן, "נפרדים מוקדם מדי מאלה שיש להם חשבון עם ההוא מלמעלה. כזה הוא קובי; אני רואה אותו מבהיר להוא מלמעלה על סירובו להיות מקור המצוקה שממנה ניזון היושב במרומים.
"אני