רב"ט יאנה בר, לוחמת בפלוגה המבצעית של גדוד החי"ר המעורב "קרקל", היא בת עשרים עם ניסיון חיים של בת מאתיים. בתחילת חודש יוני, אחרי מסע כומתה מפרך בן עשרים קילומטרים שעברה עם חברותיה וחבריה למסלול ההכשרה של היחידה המדברית - הבינה בר כי הצליחה לנצח לא רק את מגבלות הגוף והנפש, אלא גם את המהמורות והקשיים שהציבו בפניה החיים.
עוד סיפורים על חיילים בודדים וקיבוצים: הקיבוצניק: עלה לארץ בשביל להתגייס החייל הבודד: "זה לא היה קשה כמו שחשבתי" כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה של mynet
הבחורה הצעירה עם החיוך הנצחי עברה ילדות קשה, גדלה בפנימיות לנוער בסיכון, הקשרים עם משפחתה ואחותה התאומה נותקו, והיא התקשתה ליצור קשרי אמון עם הסובבים אותה. אבל כמו חתולי בר (על שמם קרויה יחידת קרקל), החליטה, בכל פעם מחדש, לנחות על הרגליים ולהגשים את השאיפה הגדולה של חייה: להפוך ללוחמת.
עוד לפני שהגיעה אל קרקל עברה בר מסלול צבאי מעניין: לאחר שהפכה לחיילת בודדה במעמד חריג, שובצה לשירות כפקחית טיסה - אבל סירבה לתפקיד כי אינו קרבי דיו לדעתה. לאחר מכן התנדבה לקורס תצפיתניות, שסיימה בהצטיינות, ושובצה לאזור שכם, שם, במהלך עבודתה, הצילה את חייו של סמג"ד צנחנים שנקלע למארב. אבל כל אלה עדיין לא הניחו את דעתה ה"מורעלת", והיא נאבקה להתקבל ליחידת קרקל הקרבית - דבר שעלה בידה לאחר מאבק בירוקרטי לא קל.
מה יקרה בהמשך המסע של בר? "כמובן שקורס פיקודי", היא אומרת, "אחר כך קורס קצינים, ואני לא עוזבת את הצבא עד שיש לי פלאפל על הכתף. החלום הגדול ביותר שלי הוא לשרת כלוחמת בסיירת מטכ"ל, אבל הבנתי שזה סגור לבנות... חבל. אתה יודע מה? גם להרוג מחבל זה בתוכנית שלי. אחר־כך אוכל להשתחרר לחיים האמיתיים".
פינה משלה הריאיון עם בר התקיים בחדרה הקטן שבשכונת החיילים של קיבוץ שדה נחום. המזגן המקרטע מתקשה להפיג את חום יולי אוגוסט של עמק המעיינות, אבל לבר זה לא מזיז. לראשונה בחייה יש לה פינה קטנה משלה, בלי שכנות לחדר הפנימייתי או הצבאי, והחום הכבד הוא לא כלום לעומת השקט שמרגיע את הנשמה הסוערת.
לא הרחק מכאן, בשכונת ההרחבה של הקיבוץ, מתגוררת משפחת אילת, "המשפחה המאמצת" שלה. "הרווחתי את דקר אילת, שהוא 'אבא' עם עבר קרבי עשיר ומורעל על המדינה כמוני, את ה'אימא' יעל אילת שהיא מורה למוזיקה ויש לה שמחת חיים כמו שלי, וגם שלושה אחים חמודים, שהגדול בהם משרת בצנחנים. זה מרענן אחרי המשפחה הבעייתית שלי.
"אני מגדירה את עצמי כ'שכונה', והפכתי גם אותם ל'שכונה'. פעם ראשונה שיש לי בית 'חם', במובן הטוב של המילה. בדקתי כמה קיבוצים, בתיווך ובליווי של צביקה לוי המקסים מיפעת, 'האבא של החיילים הבודדים', עד שהחלטתי להישאר בשדה-נחום".
"יאנה היא סיפור מיוחד במינו, לא נתקלתי ברבים כאלה", אומר צביקה לוי. "היא עברה דברים לא קלים, והיו לה כל הסיבות לא לשרת, או להתגייס ליחידות עורפיות. אבל היא התגלתה כלוחמת שלא מוותרת לעצמה ולסביבה עד שהיא משיגה את רצונה. אני סייעתי לה לא מעט במעבר מיחידה ליחידה, וגם בדברים שונים שהיו חסרים לה בקיבוץ. אי אפשר שלא לאהוב את יאנה ואת האופטימיות שבה, ואני מאמין שהיא תגשים את כל החלומות שלה".
"מנעתי אסון" בימים אלה, אחרי מסלול הכשרה מפרך של שבעה חודשים בקרקל, נמצאת בר, עם חברותיה וחבריה ליחידה, באימון בצאלים. לאחר מכן תעשה תקופה מבצעית, ורק בתום מסע מסכם תקבל את סיכת החתול המדברי. אבל עוד קודם לכן, כששירתה ביחידת התצפיות של אזור שכם, כבר התגלתה כמי שלא קוטלת קנים.
בר נזכרת: "זה היה למעשה האירוע הראשון שלי, בתקופה של מבצע 'שובו אחים'. כיוונתי לוחמים מגדוד הסיור של הצנחנים לעבר יעד מסוים, בו היו צריכים לערוך חיפושים אחר הנערים החטופים. בדרך כלל יש יידוי אבנים לעבר הכוח, אבל הפעם היה מדובר בסלעים ענקיים.
"הבחנתי במה שקורה 15 ק"מ ממני - שלושה צעירים פלסטינים מגלגלים סלעים מרכס נמוך לעבר נתיב מעבר הכוח. הוריתי ללוחמים לעצור כעשרים מטרים מהנקודה. סגן מפקד הגדוד לא הבין מדוע הוא צריך להפסיק להתקדם, והסברתי לו מה אני מזהה.
"הוא הזעיק כוחות נוספים לגזרה, שהגיעו מתוך כוונה להעיף משם את הצעירים. מפקד הכוח יצא מהרכב הממוגן, ואז נפצע מסלע כזה שהושלך לעבר הרכב. מאוחר יותר, לאחר שקיבל טיפול בשטח והגיע אלינו במסגרת תחקיר האירוע, הוא שלח לי פתק תודה על שמנעתי אסון כבד יותר".
ואת עדיין התעקשת להגיע ליחידה קרבית יותר... לקרקל. יאנה בר: "במקור שובצתי להיות פקחית טיסה בחיל האוויר, אבל אני התעקשתי להיות קרבית. בגלל אילוצים שונים התגייסתי בהתחלה לתצפיתניות. עשיתי טירונות, קורס, וכל הזמן המשכתי להיאבק על הקרקל.
"אמנם נהניתי בשירות מול המסך,