נצר סרני הוא הקיבוץ היחיד בארץ שהוקם אך ורק על ידי ניצולי השואה. במלאות שבעים שנה למועד שחרורם, הוחלט בקיבוץ לערוך אירוע מיוחד. בל"ג בעומר (7.5), ערב יום הניצחון הרשמי על גרמניה הנאצית (8.5.1945), תועלה בקיבוץ ההצגה "אדם. בכל מצב", המבוססת על ראיונות עם חבריו המייסדים יוצאי השואה, שתועדו וראו אור בספר "עדויות מגיא צלמוות - ותיקי קיבוץ נצר-סרני מספרים". הספר (830 עמודים!) כולל עדויות של כמאה ניצולים.
עוד כל זכר השואה בקיבוצים:
מדליק המשואה מהקיבוץ: "החלטתי להמשיך"
צעקה לקיבוץ: אוכל אי אפשר לתמחר
כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה של mynet
הרעיון להעלות את המחזה עלה לראשונה לפני כתשעה חודשים, בהתייעצות בין רכזת התרבות דלית ארבל לחברת הקיבוץ חנה פיין-שרייבמן, שהפכה למפיקת האירוע ולכוח המניע שמאחוריו. כל השחקנים בהצגה הם חברי נצר-סרני ובניו, בפריסה רב-דורית.
"היה לנו חשוב לציין את האירוע דווקא בשנה זו", אומרת חנה פיין-שרייבמן, "משום שדור ניצולי השואה הולך ונעלם. מתוך הניצולים שחיו בקיבוץ, נשארו כיום תשעה מהמייסדים ושישה שהצטרפו בהמשך. לאחר שנקבע תוכן האירוע גייסנו את המחזאית, השחקנית והבמאית ענבל גנצר, והיא החלה בתהליך כתיבת המחזה, שכולו מבוסס על טקסטים מתוך הספר. במקביל עבד חבר הקיבוץ מושיק לין, בנם של ניצולי שואה שהלכו לעולמם, על עיצוב הצד החזותי של המופע, בעזרת חבר צעיר - דן פלטנר.
"מכיוון שאי-אפשר היה להכיל בהצגה את כל העדויות, בנינו לנו תפישה מסוימת. בשלב הראשון, לאחר שכל אחת מאתנו קראה את הספר (ובכתה תוך כדי קריאה), הזמנו את הניצולים שנותרו ושאלנו אותם מה היו רוצים שיהיה המסר שיעבור מכל העדויות ומכל מה שהם עברו בשואה. התשובה שקיבלנו היתה שהמסר הוא חיזוק ערך ה'יחד' - שעל-פיו הקבוצה היא מקור כוח לפרט, והעזרה ההדדית והצלת חיי אדם גוברות על התפישה של 'כצאן לטבח'.
"הם ביקשו להבליט את העובדה שמי שממשיך את החיים מהנקודה הנמוכה, הכואבת והקשה ביותר, הוא הגיבור. מבחינתם, הגיבור הוא מי שהתגבר על חיי יומיום בתנאים בלתי-אפשריים".
מאחר שכאמור, לא ניתן היה ליצור עלילה שתכיל את כל הסיפורים האישיים, הסבירה חנה לניצולים שהמטרה היא ליצור זיכרון קולקטיבי. ניכר בה שהוויתור על סיפוריהם האישיים של כלל קבוצת המייסדים - לא היה לה קל, אך לדבריה היה הכרחי כדי להעביר את המסר שהניצולים עצמם רצו להדגיש.
"בהצגה מדובר על אברם ושרה, ניצולי שואה", מתארת חנה, "המספרים לקהל את סיפור הישרדותם. דרך זיכרונות ילדותם, שצפים ועולים, הם עוברים מסע המתאר את מקור החוזק שסייע להם להתמודד עם האסונות שפקדו אותם. הם עושים זאת בעזרת זיכרונות ילדות תמימים ויפים של חיים נורמליים - קבלת שבת, שוק, שמחות, שירים של אימא, חלומות, עזרה הדדית, נתינה לאחר, תקווה, הכחשה ותשוקה לחיים. תוך כדי הסיפור הם רוצים להדגיש לקהל את היופי שברגעים הקטנים, שבעצם הם הרגעים הגדולים של החיים".
שם המחזה - "אדם. בכל מצב" - נבחר מתוך שיר שכתבה חברת הקיבוץ, ניצולת השואה הילדה שמחה.
המחזה נמנע במודע מהתיאורים הקשים ומפירוט הזוועות שעשו הנאצים, אלא מביא את הסממנים המשותפים ואת הזיכרון הנפשי שנחרט בחיי היהודים שעברו את השואה: הפחד, הרעב, הגעגוע, ועוד.
מעגל החיים והמוות
"זה היה עולם אחר", פותח אחד הקריינים את ההצגה, ועל הבמה נראים החיים בעיירה היהודית, ולאחר מכן תיאור של יריד בעיירה, קבלת שבת המתקיימת באחד הבתים עם תחילת המלחמה, הגירוש לגטו והחיים בו, הנסיעה ברכבת למחנה ריכוז, מצעד המוות והשחרור - עם תלבושות ואביזרים אותנטיים, שעיצבה לדה קציר.
"ראויים לשבח", אומרת חנה, "הם השחקנים שהתנדבו לתת מזמנם ולעבור תהליך נפשי ופיזי מורכב ביותר: אורן פיק, גיל כהן, נגה מולמן ויעל קרטר הם עצמם נכדים וילדים של הניצולים; שי קול, מירית ארז ובתה כרמל ארז; שומי שירן ובנו עמי שרייבמן; אורי קורן וליאור כרמל, מויסי שמואל ואדווה עמרני".
חנה נזכרת בחוויה מיוחדת הקשורה לסיפור הרכבת: "הסיפור מתבסס על עדותו של חבר הקיבוץ, עזריאל (פיזה) שמחה ז"ל, שהיה באותו קרון עם אדם בשם יצחק (איזי) פיליפ. ברגע שהרכבת נעצרה באחת התחנות ירד יצחק מהקרון,
כדי להביא מים לאנשים שסבלו מצמא. זה היה מעשה התאבדות, כי חיילי האס-אס היו יורים ללא אזהרה בכל מי שניסה לרדת. יצחק לקח פח ריק שהיה שם, ונעמד מול שומר האס-אס שכיוון אליו את אקדחו.
"על מה שקרה בהמשך נכתב בספר כך: 'אם ברצונכם להרוג אותי אבקש רגע קט', אמר יצחק לשומר, 'למעלה, בקרון שלי, גוססים בני אדם. בקשתם האחרונה היא מים. אני מבקש שתאפשר לי למלא את בקשתם'. השומר היסס, ואחר-כך ליווה אותו לחפש מים".
בערב שלפני החזרה על קטע
