מי שבוחר לרדת מרמת הגולן דרך אל-חמה (חמת-גדר), סביר להניח שייתקל בהם. לקראת סוף הירידה בכביש הצר והמתפתל לכיוון הכנרת, עובדים שלושה אמנים, עוטי מסכות אבק, שמפסלים ומסתתים שני סלעי בזלת גדולים. בירור עם העושים במלאכה מעלה כי מדובר באנדרטה, לזכרם של שבעת החיילים שנפלו ב"תקרית אל-חמה" שהתרחשה ב-4.4.1951 (ראו פרטים בהמשך).
כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה החדשה של mynet
את הרעיון להקים אנדרטה להנצחת החיילים שנפלו במקום, הגו במשותף מדריך הטיולים גיל ברנר מהיישוב הקהילתי מסד והפסל יובל לופן מקיבוץ גנוסר.
"בשנתיים האחרונות", מספר לופן, "גיל ואני עשינו ברמת הגולן את שביל אלי כהן, שבמסגרתו פיסלתי פסל בכל מקום משמעותי שבו הוא ריגל. באל-חמה הוא לן במלון של הקצינים הסורים, ועשיתי שם פסל שלו ושל אדם נוסף. בנסיעות הרבות שלנו שמתי לב שלצד הכביש הסמוך למרחצאות ניצבים שלושה סלעי בזלת גדולים שממש מבקשים שנפסל אותם.
"כשאמרתי את זה לגיל, הוא הזכיר לי את התקרית שבה נהרגו שבעה חיילים, והציע שנעשה מהסלעים האלה אנדרטה לזכרם. כשהתקרבנו לסלעים והתחלנו לסדר את המקום, גילינו שיש בהם פגיעות של קליעים. פתאום הבנו שהחיילים נסוגו כנראה אל הסלעים האלה, ושזה ממש האתר שבו התרחש הקרב".
יובל (יובי) לופן, בן 73, התפרסם לראשונה לפני קרוב לשלושים שנה, כשמצא על גדת הכנרת, יחד עם אחיו מוישלה, סירה עתיקה בת כאלפיים שנה שהשתמרה במצב מצוין. הסירה, הידועה גם בשם "הסירה של ישו", מוצבת כיום ב"בית יגאל אלון" בגנוסר, והפכה לאבן שואבת להמוני צליינים נלהבים.
באמנות הפיסול החל לופן לעסוק לצד עבודתו בענף הנוי בקיבוצו. תחילה יצר עמודי טוטם מעץ, ולאחר מכן התרכז בעבודה באבני בזלת. חלק מיצירותיו נמצא בקיבוץ, ביניהן יצירות שעשה במיזם משותף עם אמנים ערבים, וחלקן פזור בכל רחבי הארץ. בשנים האחרונות, כגמלאי, הוא עוסק בעיקר באמנות ובהדרכת קבוצות בגנוסר.
משהוחלט על רעיון ההנצחה של שבעת חללי התקרית באל-חמה, גייס לופן לתכנון ולביצוע האנדרטה שניים מתלמידיו-לשעבר שהפכו לאמנים בזכות עצמם, אחיעם ליפשיץ מבית-הלל ואסתי סחייק הרלב מפוריה-עילית, ושלושתם, יחד עם ברנר, נרתמו למשימה בהתנדבות מלאה, כשהם נושאים בכל ההוצאות הנלוות. כשסיימו להגות ולתכנן, ניגשו למלאכה.
על סלע אחד הם חקקו את הכותרת "לזכרם", כשמתחתיה מנורה בת שבעה קנים שמעליה מתנוססים שמות הנופלים, כמעין נרות. על הסלע האחר חקוקה הכותרת "יד לשבעה"; מצדו האחד מסותתות שבע נעליים צבאיות ומעליהן שבע קסדות, ומצדו האחר מסותתות המון כפות ידיים במעין תפילה. "בכל פעם שמישהו עצר לדבר אתנו", מספר לופן, "אסתי ביקשה ממנו להניח את הידיים על הסלע וסימנה אותן לסיתות, כדי שהוא יהיה חלק מהמיזם".
את הפרטים על שבעת הנופלים ניסה ברנר לדלות מאתרי זיכרון צבאיים, ביניהם אתר "יזכור" של משרד הביטחון. התברר כי הם היו חיילי שריון, בגיל 24-18, שעלו לארץ זמן קצר לפני גיוסם לצה"ל. ואלה שמות הנופלים: קלמן (קלמי) סולוניקוב, יליד 1932, מבולגריה; מרדכי (מרקו) כהן, יליד 1933, מטורקיה; שמחה כהן, יליד 1922, מטוניס; שמעון בלס, יליד 1932, מתימן; שמעון כהן, יליד 1932, ממרוקו; יצחק ישראלי, יליד 1927, מאיראן; ניסים לעוב, יליד 1927, ממרוקו.
רוב הנופלים היו רווקים למעט שמחה כהן, שהיה נשוי ואשתו היתה בהיריון בעת נפילתו. לאחר נפילתו נולדה לו בת, אסתר (63), אחות במקצועה, תושבת ראשון לציון, אם לשלושה וסבתא לשבעה. אסתר ודודתה, רחל ברמי (73), אחותו של שמעון, תושבת חצור הגלילית, הוזמנו לטקס חנוכת האנדרטה וכבר ביקרו באתר.
יוזמי האנדרטה ויוצריה מתכוונים לחנוך אותה בעוד כחודש וחצי, בתחילת אפריל 2015, 64 שנים לאחר התקרית. יום התקרית היה 4 באפריל 1951, ומכיוון שתאריך זה חל השנה ביום שבת הוחלט לקיים את הטקס באחד הימים הקרובים אליו.
יותר מכל הם רוצים שבטקס יהיו נוכחים בני משפחות החללים. מטבע הדברים, הורי הנופלים כנראה כבר הלכו לעולמם, וקשה למארגנים למצוא קצה חוט אל בני המשפחות השכולות: אחיות, אחים, קרובי משפחה מדרגה שנייה וצאצאיהם. את הזמן הנותר עד לחנוכת האנדרטה הם מקדישים, בנוסף לעבודה בשטח, גם למאמצים לאיתור הקרובים.
לופן: "אנחנו נעזרים באנשים טובים שפגשנו בדרך. אדם בשם מיכה אלקובי לקח על עצמו להפיץ את הסיפור באתרי אינטרנט, ברשתות חברתיות ובכלי תקשורת אחרים, וכבר מתחילים לפנות אלינו כמה קרובי משפחה. המדור לחיפוש קרובים פרסם את הסיפור ברדיו, ואני מצפה שגם קוראי mynet יוכלו לסייע לנו. החיילים שנפלו נעלמו מהתודעה כמו אבק-אדם, והחלטנו לחקוק את שמותיהם בסלע כדי שייזכרו במשך שנים רבות".
בנוגע למידע שיכול להביא לקשר עם אחת המשפ