שום דבר שעברה במשך שירותה הצבאי הארוך כלוחמת ומפקדת ביחידת 'עוקץ' לא הכין את ניצן טל (28) מקיבוץ מעגן למה שתחווה בימים הראשונים של מלחמת חרבות ברזל.
את מה שראו עיניה בקיבוצי העוטף כמה שעות אחרי מתקפת הטרור הרצחנית של מחבלי חמאס היא לא תשכח לעולם. גם לא את הריחות והרעש שמסביב. זו הייתה החוויה הכי עוצמתית שהייתה לה בחיים וככלבנית טיפולית במקצועה היא יודעת שזה גם היה אירוע נפשי מטלטל מאוד.
כאוס גדול
בוקר ה־7 באוקטובר תפס את ניצן טל, סטודנטית בית ספר גורן לתקשורת חזותית, בביתה בקיבוץ. החדשות הקשות שזרמו מהדרום הדהימו אותה כמו שהדהימו את כל עם ישראל. וכמו רבים שלקחו יוזמה אישית ונסעו לעוטף עזה, גם היא הרגישה צורך כזה. התחושה שהיא פה לצד הכנרת היפה והשלווה וכמה שעות דרומה ממנה מתחוללת מלחמה לא נתנו לה מנוח. "עד הרגע שקראו לי למילואים, במשך כמה שעות, הייתי חסרת אונים", היא מספרת, "רציתי להיות חלק מהדבר הזה, להרגיש שאני עושה. שאני לא יושבת ומקשיבה לחדשות. כשקיבלתי את השיחה התרגשתי וגם הייתי לחוצה".
הטלפון מהמילואים הקפיץ אותה היישר ללב התופת של קיבוצי עוטף עזה. המשימה שקיבלה הייתה אחת המשימות הקשות והמורכבות שיש - למצוא גופות. לא של מחבלים שצה"ל הרג, אלא של אלה שמחבלי חמאס רצחו. "גויסתי כמפקדת שמתלווה לחיילת שהיא הבעלים של כלב שהמומחיות שלו היא מציאת גופות. המשימה שלנו הייתה לחפש גופות באזור בארי", היא מספרת, "לצערי מצאנו לא מעט גופות וחלקי גופות שאפשרו לעשות סגירת מעגל".
איך קיבלת עם עצמך את המשימה הזו?
"בשעות הראשונות שהגעתי לשטח זה היה מאוד משימתי. הדרך לשם הייתה לא סימפטית והיו דפיקות לב. היו לא מעט מכוניות שרופות בצידי הכביש ותחושה של כאוס מאוד גדול. אבל בגלל שעוקץ היא יחידה של כוח חביר, אז יש לנו המון אחריות בתור לוחמים ולוחמות וכוח מאוד גדול למפקדת להיות שם. המשימה שלי על פני השטח הייתה למצוא גופות שלא ידוע על קיומן ולתת אינדיקציה נוספת".
תתארי את הזוועות שראית שם?
"הגענו אחרי כמה שעות והגופות עצמן לא נראו כמו גופות, אלא יותר כמו בובות גדולות. זה משהו שקצת עזר להרגיש לי רחוק מהדבר הזה. זה היה פשוט אזור מלחמה. אופנועים של מחבלים ולידם גופות של המחבלים שרועים על הכביש וערמות של חומרי נפץ ואמצעי לחימה".
כמה זה היה משימה קשה ומורכבת?
"מהפן המקצועי עבורי המשימה הייתה מורכבת כי בסוף באנו עם כלב שמחפש גופות למקום שמלא בגופות. היה לי צורך לבודד את אזור החיפוש, שם זה היה יותר קשה נפשית כי היינו צריכים ללכת למקומות יותר נסתרים בין השיחים או בין הבתים. כל צוות קיבל תא שטח, עקבנו אחרי הכוח המחלץ שהיינו אתו, הם עזרו בפינוי הגופות ואנחנו חיפשנו במקומות שהם לא בדקו בהם".
כמה שעות ביום ארכו החיפושים?
"ביום ראשון, כמה שעות אחרי השבת השחורה, עבדנו מהבוקר עד הערב. בדיעבד לא הבנו את הסכנה שהייתה בזה, כי עברו כמה שעות בלבד ועדיין הייתה סכנה של מחבלים שנשארו בשטח. אחד הכלבים מצא גופת מחבל בין השיחים ובכלל לא חשבנו על זה שאולי הוא פצוע וחמוש. רק בסיכום היום פתאום הבנתי כמה המשימתיות והתפקיד הניעו אותי באותו רגע, לא נתתי לרגשות להיכנס ובטח לא לתחושת סכנה או דאגה".
איך זה היה פתאום למצוא גופה בשום מקום?
"זה הזוי אבל התרגשתי כי מבחינתי זה היה שעשיתי את הייעוד שלנו. בגלל שהמחבלים התחפשו לחיילים, ראיתי נעליים ומכנסיים כמו שלנו והלב צנח, אמרתי שאני לא רוצה למצוא מישהו משלנו, רק אחרי שהגיע כוח ושלל שזה לא חייל שלנו, הייתה תחושת הקלה".
תחושת שליחות
בשבועות הבאים ועד ששוחררה מהמילואים בתחילת ינואר, הייתה טל בכוננות ברצועת עזה. "הכוננות שלנו הייתה לאיתור חיילים שלנו במידה ויש קריסת מבנה ברצועה. היו כמה הקפצות אבל כשהגענו לאירוע זה כבר לא היה רלוונטי, כי הכוח חילץ את עצמו ואנחנו המשכנו באימונים ותרגולים באזורי מלחמה".
מה שעזר לה להתמודד עם התקופה הזאת של המלחמה והמילואים האינטנסיביים הייתה ההבנה שהיא חלק ממשהו גדול ומשמעותי. "הרגשתי שיש פה משהו שהוא גדול ממני ובאיזשהו מקום גם אני הייתי צריכה להרגיש חלק מהדבר הזה ולתרום. גם כמפקדת לחיילות, כשאתה דואג למישהו אחר אתה פחות עסוק בקושי או בעצב שלך".
את מהאנשים שראו בעיניים את גודל האסון של השבעה באוקטובר, עכשיו שבעה חודשים אחרי איפה זה פוגש ומלווה אותך?
"אחרי תקופה די ארוכה של מילואים חזרנו לבארי כדי להיות קרובות לכניסה לרצועה, ישנו מחוץ לבארי ושמענו את ההפצצות והתאמנו יום אחד בבתים ההרוסים כדי לדמות את ההרס במידה ונצטרך להיכנס לרצועה. שם חוויתי התקף חרדה די גדול שלא הצלחתי לתפקד במשך כמה שניות. אני מודעת לזה כי אני באה מהעולם הטיפולי, אבל פתאום לחוות את זה על עצמי זה מאוד קשה. היה לי פחד גדול גם ברגעים שישנו באוהלים מחוץ לבארי ושמעתי את ההפצצות וגם ברגע שהייתי צריכה לדמות לכודה בתוך הרס. אם לא תפקיד המפקדת והאחריות המסוימת שהייתה לי, אולי אפילו הייתי נשברת. מייד כשסיימתי את המילואים התעניינתי בטיפולים פסיכולוגיים כדי לוודא שזה לא יחזור שוב. יש פחד שיהיו טריגרים בחיים האזרחיים שיפעילו את זה ולא יאפשרו לי לתפקד".
היום כמה את נזכרת ברגעים האלה?
"זה מלווה אותי כי זה משמעותי ונוכח. המלחמה עדיין לא נגמרה. נכון שראיתי דברים קשים והרחתי ריחות קשים מאוד, אבל הטראומה לא נצרבה. יש אנשים שמצליחים לעבד באותו רגע את החוויה וזה נשאר שם כחוויה לא נעימה וככה זה נשאר אצלי. גם התקף החרדה אחרי שהבנתי שהוא מלווה אותי במהלך היום הוא נשאר רק כמשהו מאוד לא נעים שחוויתי באותה תקופה. היום כשאני מסתכלת אחורה יש בעיקר תחושת שליחות ומשמעות".
לאתר נעדרים
טל נולדה וגדלה בבית שמש ולאחר סיום לימודיה בתיכון היא עשתה שנת שירות בכלבייה טיפולית, התגייסה לצה"ל ושירתה, איך לא, ביחידת 'עוקץ'.
תקופת הסדיר שלה הייתה אינטנסיבית וטל והלוחמות בצוות שלה נקראו לטפל במספר לא מבוטל של אירועי אמת של חילוץ לכודים ואיתור נעדרים. "זה היה מטורף. הטירונות לימדה אותי ואותנו כצוות להיות לוחמות על. כבר בטירונות הייתי באירוע של קריסת חניון הברזל בתל אביב. הגעתי לאירוע הזה זמן קצר אחרי שעשיתי 'בונדינג' (חיבור אישי) עם הכלב שלי. הכלב ידע את העבודה ואני הייתי רק צריכה לעמוד בקצב שלו".
אחרי הטירונות יצאה טל לקורס מדריכים ובסיומו פיקדה על חיילות ביחידה. "הייתי בצוות איתור נעדרים שמהותו הייתה לתת מענה ברעידות אדמה, גם למציאת חללים וגם למציאת אנשים חיים נעדרים או לכודים. עבדנו בכל מיני פלטפורמות, גם בשטחים פתוחים וגם בקריסות של אתרי בנייה".
חיה אנושית
אחרי השירות הסדיר המשיכה טל עוד שנה וחצי לשירות קבע וסיימה כמעט חמש שנים של שירות ביחידה. לאחר שהשתחררה קבעה את ביתה בעמק הירדן ופתחה במעגן עסק לטיפול בילדים, נוער ומבוגרים בעזרת כלבים. "מגיל קטן אני זוכרת שכלבים היו הפתרון שלי להרבה דברים. זו חיה שלא שופטת אותך, היא אוהבת אותנו ללא תנאי, היא תתרגש מאיתנו כל פעם מחדש גם אם נהיה איתה ארבע שנים. זו חיה מאוד אנושית. מראית עין שלה לפעמים עבורי זו נחמה. בעולם האילוף כדי להיות מאלפת טובה את צריכה להיות נטולת אגו ועם המון סבלנות ועם יכולת לשנות מצבי רוח ולדייק דברים. הכלבים הפכו אותי למי שאני היום".
מה זה אומר כלבנית טיפולית?
"היום העולם של הכלבים קיבל המון מודעות כטיפול משלים שמוציא הרבה פעמים דברים שבמפגשים עם פסיכולוג לא יוצאים. ככלי זה מאפשר לנו להתמודד עם המון דברים, מהתמודדות עם הצלחות, כישלונות ועד למיניות ואיך נראה התא המשפחתי".
קראו גם:
טל היא גם סטודנטית לעיצוב גרפי ומדעי החברה במכללה האקדמית עמק יזרעאל. כחלק מלימודיה בקורס 'פיתוח קונספט' בהנחייתה של המרצה קארין גרינברג, פיתחה טל משחק מיוחד לאילוף שעוזר לילדים עם קשיי קשב וריכוז. "החלטתי להתמקד באוכלוסייה שסובלת מבעיות קשב וריכוז. באג'נדה שלי אני מאמינה שדרך אילוף אפשר לפתור לא מעט התמודדויות אישיות. המשחק הוא קובייה של צבעים עם כרטיסיות שמחולקות לארבעה רבדים: ידע, בניית קשר עם הכלב, בעיות התנהגות וטריקים ותרגילים. המשחק נקרא 'קשר וריכוז' כי הוא יוצר קשר וריכוז בין המטופל לבין הכלב".
מה השאיפה שלך להמשך?
"השאיפה להקים מרכז כלבני טיפולי בעמק הירדן שייתן את כל המענה הטיפולי. אני רוצה להנגיש את הידע, הניסיון והמקצועיות שלי לאנשים שלא בכל מקום היו מתקבלים, גם ברמת האילוף הבסיסית, לקוחות שלא כל מאלף היה לוקח לעצמו".
יש סיפורי הצלחה מרגשים?
"יש לא מעט. יש נערה שהייתה מתקשה לקום בבוקר לבית הספר אבל בחופשת הקיץ היא רצתה לעבוד איתי בכלבייה אז כבר בשש בבוקר הייתה מחכה לי ליד השער של הכלבייה ועוזרת לי עם הכלבים. היום היא מתלווה איתי לפעילויות עם נערות בסיכון ונותנת להן השראה. אני שמחה להיות חלק מהתהליך, מהביטחון שהיא צוברת והמחויבות שהיא מפתחת, אפילו ברמה האישית שלה מול ההורים - אם היה שיח מרדני, היום הוא שיח הרבה יותר מכבד. דרך הידע שהעברתי לה ודרך העבודה המשותפת היא השתפרה ובנתה את עצמה".
