כשרואים את הכיפה הסרוגה על ראשו של דניאל מטרי, את הפאות שמעטרות את לחייו, הציציות שמבצבצות מתחת לחולצתו ומדבקות ה"משיח" שמכסות את רכבו, קשה להאמין שעד לפני ארבע שנים הוא היה צעיר חילוני לחלוטין מקיבוץ כרם שלום, המזוהה עם הצד השמאלי של המפה הפוליטית.
בשנים האחרונות מטרי מתגורר בקיבוץ ניר יצחק עם אשתו מאי, אותה נשא לאישה לפני ארבע שנים. העובדה שהוא דתי והיא חילונית מבית שלא קיים מעולם תרי"ג מצוות, לא מפריעה להם לחלוק חיים משותפים ואוהבים.
מטרי (35) גדל בקדימה שבשרון. את שירותו הצבאי עשה בחיל התותחנים. במהלך השירות, באחד מסופי השבוע, בילה בחוף הכנרת, ושם התוודע למטיילים קיבוצניקים מכרם שלום. "זה היה 'קליק' ממבט ראשון", הוא מספר. "נדלקתי על החבר'ה האלה והחלטתי להגיע לקיבוץ הקטן. יחד עם אשתי לשעבר נקלטנו בקיבוץ ועברנו שם תקופות של הסלמות ביטחוניות ומבצעים צבאיים".
מטרי היה אז מדריך נעורים בכרם שלום, ריכז את פינת החי של חברת הילדים בקיבוץ ושימש גם כחבר מזכירות הקיבוץ. לפני תשע שנים נולדה שם בתו. לפני שש שנים עלו נישואיו על שרטון והוא נפרד ממנה.
את אשתו הנוכחית מאי (33), הכיר כשגם היא, כמוהו, הדריכה את חברת בני הנוער בקיבוצה. לאחר גירושיו התהדקו יחסיהם ולפני כארבע שנים נישאו. אז גם עזבו את כרם שלום לטובת ניר יצחק, הקיבוץ בו נולדה וגדלה מאי, ושם נולדו שתי בנותיהם.
מראסטות לציציות
חודשים אחדים לאחר נישואיו למאי החל מטרי בתהליך חזרה בתשובה. "בחתונה שלנו הייתי עם ראסטות ובמצב רוח של פסטיבלים", הוא אומר. "אבל לאחר לידת הבת המשותפת שלנו עברתי תהליך יפה ומהיר של חזרה בתשובה".
איך זה קרה?
"במסגרת עבודתי כנהג משאית הייתי באזור אילת. הרגשתי תחושת ייאוש מהמציאות שחוויתי עד אז. שאלתי את עצמי מה אני עושה עם עצמי במעגל החיים שחוזר על עצמו ומתחושת חוסר התכלית. הלכתי לרבנים, הפסקתי לאכול בשר, הפסקתי לעשן. ביקשתי לעשות ניקיון פנימי, שהוביל אותי לחזור בתשובה. פתאום ראיתי את האור".
דניאל ומאי מנהלים בית מסורתי בקיבוץ חילוני לחלוטין, שבו אין בית כנסת. את התפילות היומיות הוא עושה בביתו.
איך מאי קיבלה את התפנית בעלילה?
"אשתי היא הביטוי המעשי למושג 'עזר כנגדו'. היא למעשה החזרה בתשובה שלי. כל מצווה שאני עושה, כל שמחה שלי, כל הארה, הכל בזכותה".
ובקיבוץ לא הרימו גבה?
"תמיד שואלים אותי מה אני עושה בקיבוץ חילוני, אבל גרים כאן יהודים, וזה מה שחשוב לי, וגם לא יהודים זה בסדר, ככתוב בתורה, לדאוג לגר".
מאי: "אנשים תוהים איך אנחנו מנהלים את חיינו במציאות הזו, אבל עובדה שמסתדרים. יש הרבה זוגות מעורבים. מה שפעם נראה חריג ויוצא דופן מקובל היום".
בטח יש פערים שלא פשוט לגשר עליהם.
"אם צריך לנסוע בשבת, אני נוסעת. בלחימה האחרונה, למשל, נסעו חברי הקיבוץ לפני צאת השבת להפוגה לים המלח. גם אני יצאתי איתם ודניאל נשאר בבית ונתן לי את ברכת הדרך בבחינת פיקוח נפש דוחה שבת. אנחנו לא אוכלים בשר והמטבח שלנו בבית הוא חלבי פרווה, כשר למהדרין".
יש ויתורים הדדיים?
"כל אחד עושה את הוויתורים שלו, נוסעים פחות בשבת, שומרים על כשרות. לוח הזמנים שלנו אינו מסוכרן עם האירועים בקיבוץ אלא עם הבית, אבל כשיש אירועים בקיבוץ בשבתות או בחגים, אני הולכת עם הבנות מבלי לפגוע בארוחת השבת או החג בבית. בפסח, למשל, אכלו חמץ בגן הילדים אז הבנות נשארו בבית ואכלו איתנו. ולרשימת הוויתורים מצטרפת העובדה שאנחנו לא צופים בטלוויזיה בשישי-שבת".
לדברי מאי ודניאל, את הבנות הם מחנכים כך שכל אחת תוכל לבחור את דרכה כרצונה "ובעתיד נתמודד עם הבחירה שלהן", אומרת מאי. ודניאל מוסיף: "הייתי רוצה להקים בית כנסת על גג הבית שלנו, להרחיב את המשפחה – שיהיו לנו עשרה ילדים, מניין לתפילה – ושהבית יהיה תמיד שמח ומכניס אורחים מבלי לפגוע באף אחד".
