ערן ברנשטיין ממושב ציפורי, מאמן הקראטה מהבכירים בארץ, היה אדם עם קריירה מקצועית מוצלחת וארוכת שנים וחיים מלאים באושר ושמחה. הוא גידל אלפי ספורטאים, הביא הרבה כבוד לנוף הגליל וגם למדינה ואז הגיע ה־7 באוקטובר. בבוקר שבת שמחה תורה בנו בכורו בן ז"ל נרצח בפסטיבל נובה ומאותו יום ארור חייו התרסקו.
"כיבו לנו את האור", אמר ברנשטיין בקול שבור, "עד ה-7 באוקטובר, החיים שלנו היו לא פחות ממושלמים. הקראטה הוא כל עולמי, הוא אמנם מפרנס אותי אבל אני גם מאושר בזכותו. אשתי אחרי 30 שנה הפסיקה להיות מנהלת חשבונות והחליטה לעבוד מהבית ופתחה עסק לתכשיטים. הכל זרם לכיוונים הנכונים. אחרי ה-7 באוקטובר חשבתי לסגור את הכל, אבל חזרתי כי זו הפרנסה וגם מפעל חיים. אני עושה את המיטב. כשאני עובד זה מאוד אינטנסיבי, הראש לא חושב. אבל כשאני מסיים את העבודה, אני חוזר למציאות וחוזר למחשבות. זה לא נתפס. זה קשה. זה לא הסדר הנכון שאבא שקובר את הבן שלו. קשה לעכל את זה, זה עדיין טרי".
משהו גדול
בן ז"ל היה בן 23 וחצי כשנרצח. הוא שירת כלוחם שריון בגדוד 82 כתותחן, תפקיד שהצטיין בו. לאחר שהשתחרר עבד כקב"ט במלון באילת ולאחר מכן בתחום השיווק. "הוא הרוויח יפה מאוד והיה מאושר מסביבת העבודה שלו. הוא ובת זוגו חיו לידינו בחנתון בשנתיים האחרונות", ציין ברנשטיין.
ב-6 באוקטובר יום לפני הטרגדיה בן הגיע לבית הוריו. "הוא אמר שהוא לא יהיה איתנו בערב חג שמחת תורה כי הוא יוצא למסיבה עם חברי ילדות שלו", משחזר האב, "הוא אמר לי שהוא יורד לעוטף עזה כי שם המסיבה. זה היה לי מאוד הגיוני כי אנשים חיים שם והצבא שלנו עד ה-7 באוקטובר נתפס בעיניי כחזק. בפסטיבל היו כמעט 70 שוטרים ואנשי ביטחון, מי האמין שמשהו כזה יכול לקרות. הוא נסע עם חמישה חברים, כולם לוחמים בצבא ומילואימניקים. לא דאגנו. דיברתי איתו בערב. הוא אמר לי שהוא הגיע, שהכול בסדר ושהם מתמקמים".
"בבוקר אשתי העירה אותי ואמרה לי שמשהו גדול קורה", מתאר ברנשטיין את תחילתו של היום הנורא בחייו, "צלצלתי לבן והוא לא ענה. זה כבר היה ב-8:30 בבוקר. בדיעבד הוא כבר לא היה אז בין החיים".
מתי הבנת שהוא בסכנה ושמשהו רע קורה שם?
"ב-8:30-8:45 כשחברים שלו אמרו שהם לא יודעים איפה הוא ואיפה אור זיו, חבר ילדות שלו מעדי. בהתחלה חששנו שהם אולי חטופים, מתחבאים או פצועים. בערב הרגשנו שזה לא אופייני לו. לא יכול להיות שהוא לא יוצר קשר. אז אמרנו לעצמנו שהוא אולי פצוע מאוד קשה או שהוא נחטף. לא רצינו להאמין שזה גרוע יותר. בלילה החלטנו אני והבן שלי רביד לנסוע לעוטף. הגענו לשם לפנות בוקר. היו שם מחסומים של הצבא. ראינו גופות של מחבלים מוטלות בצדי הכביש, ראינו רכבים אזרחיים ורכבים של כוחות ביטחון מנוקבים בכדורים והפוכים. הבנו שזה בכלל לא מה שחשבנו. משהו גדול קרה פה. החיילים במחסום הסבירו שיש קרבות בשטח של המסיבה ואי אפשר להיכנס, אז הלכנו לחפש פצועים אנונימיים בבתי חולים".
בכל הזמן הזה הייתה בך תקווה שהוא בחיים?
"כן. בן היה לוחם בצבא וחגורה שחורה בקראטה. רצינו להאמין שאולי הוא מתחבא ואולי הוא ניצל. במהלך יום ראשון, לאחר שגילינו שהוא לא בין הפצועים האנונימיים, חשבנו שהוא נחטף. אני לא רציתי את זה, אבל אשתי התפללה שהוא יהיה חטוף. ביום ראשון בשעה 17:00 אחיינית שלי הודיעה לי שהטלפון של בן בתנועה. אני חשבתי שהוא עצמו בתנועה, אבל היא הבהירה לי שסביר להניח שהגופה בתנועה ופשוט מפנים אותה מהשטח. אני ורביד הבנו שהנורא מכל קרה, אבל לא אמרנו לאשתי כלום. השארנו את התקווה שאולי משהו יכול להיות. ביום שני בלילה קיבלנו את הבשורה הקשה באופן רשמי".
מה אתם יודעים על נסיבות הירצחו?
"ככל שהזמן עבר הגיעו לידינו צילומים. הצלחנו להגיע לסרטון וידאו שהוא בורח בכביש 232. ראינו שהוא הגיע לרכב ואז הוא ברח ליער של רעים, שם הם התחבאו. מישהו צילם אותו ואת חבר שלו יורדים באיזושהי נקודה כלפי מטה ואז מישהו מהחברים שמע יריות מהאזור שלו. אחרי זה הוא כבר לא ענה לטלפון. כנראה שהוא נקלע לאיזשהו מארב של מחבלים שהתחבאו בשיחים. אני הגעתי כמעט חצי שנה אחרי לשטח ושחזרתי את האזור שהוא הגיע אליו, שבו הוא נרצח, כי חוקרי המשטרה לא עשו את זה. אני לא אדע לעולם מה קרה בדקות האחרונות לחייו, אלא אם מישהו יחשוף תיעוד של וידאו. אין תיעוד של איסוף הגופה ואין ניתוח שלאחר המוות. הם היו בשטח זרוקים כמעט 36 שעות עד שפינו אותם כי השטח לא היה סטרילי והייתה בו לחימה. הגופות היו רקובות ומצחינות ומה שקיבלנו היה משהו לקבורה".
אצא להפגין
תשעה חודשים חלפו והמשפחה עדיין לא מעכלת את האובדן. "אנחנו עדיין לא מעכלים שבן לא מגיע. אנחנו בארבע קירות וכל אחד מתמודד בדרכו. לירון חזרה לבית הספר וזה לא פשוט אבל היא סיימה את כיתה ט' בהצטיינות גדולה יותר. רביד עושה מועדפת באלביט והוא גם מתמודד בדרכו. הוא לא מוותר. אשתי ממשיכה לעבוד מהבית עם התכשיטים שלה ואני חזרתי ללמד קראטה. זה מאוד מחזק אותי אבל כשאנחנו בבית האסון הוא גדול. הוא לא נתפס. אני בגיל 50 והייתי בפיק כזה של החיים, כל כך מאושר. אני לא מאמין שהגעתי לתהום כל כך עמוקה. אף אחד לא הכין אותי לזה. אני חי במדינת ישראל ויודע שאסונות קורים כל הזמן אבל אתה לא רוצה להאמין שזה יקרה לך".
כשאתה שומע על המחדל המודיעני שקרה שם מה עובר לך בראש?
"אנחנו נמצאים בקבוצת ווטסאפ שחברים בה קרוב ל-400 משפחות של נרצחי נובה. כרגע בזמן מלחמה החלטנו לא לעשות מעשי קיצון. נופלים כמעט כל יום חיילים שבעצם הם התגובה למה שקרה. אבל אנחנו לא נקבל את זה שעולם כמנהגו נוהג ושהכול יחזור להיות כמו שהיה. אני במקצוע שלי יודע שאם קורה משהו לתלמיד אני אחראי ויש פה אחראים מרמה של מפקדים שהיו בשטח, קציני מודיעין, מפקדים בכירים כמו ראש אמ"ן, מפקד 8200, מפקד אוגדת עזה, מפקד פיקוד דרום, הרמטכ"ל, שר הביטחון, ראש המוסד, ראש השב"כ, ראש הממשלה, שרים ועוד. כולם אשמים".
על מי אתה הכי כועס?
"אבא שלי ז"ל אמר לי תמיד שכדי לחיות פה אנחנו קוברים במקרה הטוב את ההורים ובמקרה הרע את הבנים, הנכדים והנינים. אין בן אדם אחד אשם, אנחנו רוצים לחיות במדינה הזאת ויש כוחות גדולים שלא רוצים שזה יקרה, אבל במחדל הספציפי הזה הם ידעו בלילה שמשהו קורה, הם היו צריכים לפזר את המסיבה הזאת. אף אחד לא התייחס למסיבה עם 4,000 אנשים. עזבו אותם כמו צאן לטבח".
אתה גם דורש שתהיה וועדת חקירה ממלכתית?
"בוודאי והיא תהיה. אף אחד לא יוותר. אבל אם לא תהיה אני יכול להעיד על עצמי שאני לא אשלים עם זה. בפעם הראשונה בחיי אני אצא להפגין ואעשה את כל מה שצריך. אי אפשר לחזור למה שהיינו. צריך להיות פה שינוי. 50 שנה אחרי מלחמת יום הכיפורים, השנה שבה נולדתי, חזרנו לאותו מצב".
עבד קשה
בנו הבכור של ברנשטיין חי לדבריו חיים מלאים והיה בוגר מאוד ומאושר מאוד. "בן העז ללכת לקרבי, העז להיות תותחן בתוך הטנק ולהילחם. העז לרדת לאילת, לעבוד שם לבד והעז לטוס לחו"ל. הייתה לו אהבה מאוד גדולה עם בת זוג שאהבה אותו והם גרו ביחד. הוא אהב מאוד לרקוד ואהב מסיבות. לצד זה הוא עבד 12 שעות ביום כי הוא נורא רצה להרוויח כסף כדי להרשות לעצמו חיים טובים. גם במסיבה הוא היה מאושר. אנחנו יודעים שבן היה מאושר. בשנים האחרונות הוא כל הזמן היה בחוץ. היו לו הרבה חברים, הוא ממש חי במלוא מובן המילה. מאוד ספונטני, כל הזמן זרם".
מה היו החלומות שלו?
"בסופו של דבר הוא ראה את עצמו מתחתן עם בת הזוג שלו ומקים משפחה, בית וילדים. נורא רצינו שהוא יעשה את זה איתנו במושב בציפורי. הוא עבד קשה והיה בדרך להפוך עצמאי בחברת השיווק שלו. הוא רצה להרוויח כסף ולחיות חיים טובים כמו כל הצעירים. הוא היה מאוד חי. קם מוקדם בבוקר ועובד 12 שעות ביום. בשישי-שבת הוא היה נהנה מהחיים. היו לו כל כך הרבה חברים. כל מקום שהוא הלך היו לו קבוצות חברים והוא ידע להיות בקשר עם כולם".
רצית שהוא יירש אותך בקראטה ויהיה דור שלישי?
"הוא התאמן איתי 12 שנים מגיל 4 וחצי עד הצבא והיה חגורה שחורה. הוא היה איתי המון שעות במועדון על המזרן בהמון אירועים, תוכניות, סמינרים וסדנאות. השיא היה שהוא היה איתי ביפן שבועיים וחצי במחנה אימונים. אבל אני לא כיוונתי לשם, אף פעם לא ביקשתי ממנו את זה. העבודה שלי מאוד קשה, בחברת השיווק הוא הרוויח יפה מאוד. לא ציפיתי ממנו שימשיך את דרכי ויירש אותי. ציפיתי שהוא יהיה מאושר ושהוא יפנה לדרך שהוא רוצה, שיבחר בדרכו ויהיה שלם איתה. גידלנו אותו להיות עצמאי ובעל דעה משלו וכך היה. הוא אהב את הקראטה וגם היה בחדר כושר. הוא הגיע לצבא חזק, בכושר ועם רוח לחימה. גם בצבא אני לא זוכר אותו מתלונן. להיות שריונר זה לא פשוט, אבל הוא לקח את זה ברוח טובה".
זיכרון והנצחה
עוד מעט שנה לאסון שנפל עליו וברנשטיין מרגיש שהוא ומשפחתו עוד רחוקים משלב הריפוי. "אנחנו באבל. אנחנו בוכים הרבה. קשה לנו מאוד. אני כרגע ממשיך במועדוני הקראטה כי התלמידים מחזירים לי אהבה וגם ההורים. אני עושה את הכי טוב שאני יכול, להמשיך לפרנס את הבית שלי ולהמשיך לעשות את מה שאני מאמין בו".
קראו גם:
זה גם מחזק אותך נפשית?
"לגמרי. בן לא היה רוצה שהבית יתפרק או שניפול לתוך תהום של אבלות. אם הוא היה יכול הוא היה אומר לי שאני צריך להמשיך לדאוג לאחותו הקטנה, לאחיו ולאמא. אז אני עושה את כל מה שאני יכול. אבל זה קשה, זה פירק את המשפחה. בן היה מאוד דומיננטי. הנוכחות שלו הייתה מאוד משמעותית כבן בכור גם לאחים שלו. עד היום, יותר מתשעה חודשים אחרי, אם אני עושה משהו משמעותי אני פותח את הווטסאפ לשלוח גם לו הודעה. זה לא נתפס".
איך בחרתם להנציח אותו?
"קיימתי אירוע שיא של קראטה בנופארק בנוף הגליל, אירוע של 800 תלמידים, עם כמעט 2,000 איש בקהל. אני עושה את זה כל שנה והפעם האירוע היה לזכרו של בן, לזכר חבר שלו שגם נרצח בנובה ולזכר כלל חללי המלחמה. אני כרגע נמצא בתהליך של לפתוח משהו גדול לזכר בן, זה ייקח עוד קצת זמן אבל תהיה לו הנצחה".
