כשפאולו א. מואורה הגיע עם אמו למרכז קליטה אי שם באשקלון של ראשית שנות ה-90, לא הרבה אנשים מסביבו ידעו שבארץ הולדתו ברזיל נותרה אישה שנייה לה הוא קורא אמא. "אלה היו ימי המשטר הצבאי, כאשר אפילו להביא ילד מחוץ לנישואים נחשב טאבו", הוא מספר. "משיחות שהיו לי איתן כשהתבגרתי הן אמרו שהן לא חשבו יותר מדי. הן רצו ילד והחליטו לראות מי יכול לבוא לעזרת העניין".
אחיה של האם הלא ביולוגית תרם את הזרע וכך הפך פאולו לילד היחיד בסביבתו שיש לו שתי אמהות. "לאמהות שלי לא היה מודל לחיקוי. מה שהוביל אותן היה רק האהבה, אז הן לא ידעו איך להתמודד עם זה. הסביבה שלי, שהיתה מאוד להט"בית, עזרה ותמכה".
כשפאולו היה בן 13 נפרדו אמהותיו והוא עלה לישראל עם אחת מהן. "כשהגענו לאשקלון אמא שלי לא הפיצה את הזהות הלסבית שלה. הכל אז היה מאוד סגור. גם במרכז קליטה יש אנשים מכל העולם: רוסים, אתיופים, תימנים, אז כל אחד בא עם הדעות שלו. הברזילאים היו יותר צעירים וכשהיא אמרה שהיא לסבית הם אמרו 'וואו מגניב ויש לך גם ילד, איך?' בהמשך היא כן ניסתה לצאת ולמצוא אהבה אבל זה היה יותר קשה כי לא היו דברים מוצהרים, ואם היו אז זה בקרב אנשים יותר צעירים ממנה".
מה ידעו החברים בבית הספר?
"אותי לא עניין מה קורה בחדרי השינה של ההורים שלי אז גם הם לא שאלו. מבחינתם היא היתה אמא יחידנית".
עם אמו השנייה לא נשמר הקשר, "זה היה סיפור מורכב יותר מסתם פרידה".
אבל 13 שנים מגדלת אותך אמא נוספת.
"אצלנו במשפחה גידלו אותי שאין בעיות, יש מציאות ודברים שצריך לעבוד עליהם. מסתכלים קדימה ויהיה טוב".
קראו גם:
פאולו המזדהה כהטרוסקסואל ("לא שזה משנה") מספר שהסטיגמות עבדו לשני הכיוונים והוא מצא את עצמו לא אחת בין הסטרייטים לבין הלהט"בים: "החברים מהקהילה הגאה שהכרתי באשקלון היו מהתיכון, הם תמיד נחשבו האנשים 'המוזרים'. אני הרגשתי יותר קרוב אליהם כי זו הסביבה שבה גדלתי, אבל בגלל שהייתי ספורטאי הם שאלו 'מה אתה רוצה מאיתנו?' אז גם להם היו סטריאוטיפים. אמא שלי ניסתה למצוא את הסביבה הלהט"בית שהתנהלה בחדרי חדרים. היא היתה יוצאת למועדונים בעיר רחובות, ממש טירוף של חיי לילה", הוא מתגלגל מצחוק.
כשאתרי ההיכרויות באינטרנט החלו לפרוח, פאולו שכבר שלט בעברית טוב מאמו, סייע לה בחיפוש אחר אהבה חדשה. "הייתי בן 15. היינו יושבים ביחד במחשב והייתי עושה לה את כרטיס ההיכרויות, מה היא מחפשת", הוא נזכר. "הייתי אומר לה 'אמא לא אל תכתבי את זה'. תמיד ידעתי ששמים עלינו תוויות ושמה שהכי חשוב זה מה שאנחנו שמים על עצמנו. זה לא שהייתי צועק 'אמא שלי לסבית והיא מחפשת' אבל ידעתי שאמא שלי מחפשת אהבה".
על החוויה שלו כילד לשתי אמהות בברזיל ואחר כך בישראל כתב פאולו, שחקן בתיאטרון 'גשר' המתגורר בתל אביב, ספר בשם 'אדו' וגם העלה את ההצגה 'געגוע' המבוססת על חוויותיו ועולה בימים אלה בתיאטרון המשולש, ואף זכתה השנה בפרס הצגת השנה בתיאטרונטו. "זה נושא שלא דובר עד כה, החוויה של ילד במשפחה כזו", הוא אומר. "המחשבה היא שיש רק ילדים קטנים בני שלוש בתל אביב, אבל לא, יש גם באשקלון. אני בכלים וביכולות שלי מנסה להרחיב את הידע והראייה על ילד שגדל במשפחה להט"בית".
"היינו נושאי הדגל"
אצל שיר אפרת (28) להיות ילדה לשתי אמהות היה מעט יותר קל. היא גדלה בגן יבנה לאם ישראלית ואם יהודייה אמריקאית שעשתה עלייה בעקבות האהבה, ויש לה אח תאום. "בילדותי היינו המשפחה הלהט"בית היחידה בכל האזור", היא מספרת. "כשאני גדלתי זו היתה המשפחה שלי שנשאה את הדגל, בגלל זה כולם הכירו אותנו אבל בקטע טוב, מאוד אהבו אותנו. מי שהרתה אותנו זו אמא נועה שהיא הצעירה ביניהן, זו אחת השאלות שאנשים הכי אוהבים לשאול בעולם 'מי ילדה אותך', 'מי האמא הביולוגית' וזה יוצא כמו 'מי האמא האמיתית'.
"יש באמת רשימה של שאלות הכי הזויות או הכי רגילות ששואלים", היא אומרת בחיוך. "זה כבר לא מפריע לי גם כי זה טיפשי וגם שכשהיינו קטנים שאלו אותנו כל כך הרבה והיום כבר פחות - בגלל שיש יותר מודעות. למשל אם פעם היו שואלים אם אני רוצה להכיר את אבא שלי, היום ישאלו אם הייתי רוצה להכיר את תורם הזרע. יש גם הבנה יותר של מגדר ושזה לא חייב להיות מי הגבר ומי האישה במערכת היחסים. מכיתה א' הייתי מסבירה דברים בסיסיים כמו איך נוצר תינוק מתרומת זרע, אבל תמיד פעלתי מתוך הבנה שאנשים פשוט לא יודעים כי הם לא נפגשו בזה ולי אין בעיה להסביר. נראה לי שהמחשבה הזו הובילה אותי לאן שאני היום - אני יותר תומכת בלהסביר מאשר לכעוס, כל עוד זה נעשה בצורה נעימה".
נתקלת בשיח כזה?
"יצא, אבל לא הרבה כמו שחושבים, שזו נקודה לזכות גן יבנה אולי. בחיי הבוגרים יותר נתקלתי בהומופוביה מוסווית. למשל הייתי במכינה קדם צבאית והתארחנו אצל משפחה חרדית לשבת והבנות אמרו לי 'שומעת? אם שואלים אותך אל תעלי את זה שיש לך שתי אמהות'. שמתי את זה בצד והתחרטתי אחר כך מאוד ומאז נשבעתי שלא אעשה זאת יותר.
"במקרה אחר ביקרנו במדרשה דתית בארץ ונתקלתי ב-40 בנות שלא שמעו על קונספט להט"ב או שלא הודו שהן שמעו. שאלו אותי כל כך הרבה שאלות ושם אמרתי 'אני לא לוקחת צעד אחורה ואנחנו נדבר על זה'. ובאמת היה שיח שנמשך אל תוך הלילה. בעיניי זה מאוד חשוב כי אנשים הרבה פעמים פועלים מהרקע שהם מגיעים ממנו ואפשר לגשר על הפער הזה במפגש אנושי".
קשר משפחתי
בימים אלה מלאו 20 שנה לפסק דין ירוס-חקק שבעקבותיו ניתנו לשתי בנות זוג צווי אימוץ, זו על ילדיה הביולוגיים של זו, ובכך הן הפכו לזוג ההורים החד מיני הראשון בישראל שקיבל צו אימוץ בפועל. בתזמון לא מקרי הקימו שיר ופאולו, יחד עם עוד עשרות ילדות וילדים מגיל 18 ומעלה – את ארגון "משפחתי" המייצג את הדור הראשון בישראל של ילדים שגדלו במשפחות להט"ביות. הארגון החדש נועד, לדבריהם, להעלות מודעות וגם לדאוג לזכויות שלהם.
עוד נשאר על מה להילחם?
פאולו: "בוודאי שכן, קודם כל על נראות. כשמדברים על ילדים ממשפחות להט"ביות אז מדברים רק על ההורים. אז עכשיו יש ילדים מעל גיל 18 שיכולים לדבר לטוב ולרע על ההורים הלהט"בים שלהם. אין הורים מושלמים אבל הנטייה המינית לא קובעת בהקשר הזה שום דבר. מה שקובע זה האופי של אותו בנאדם".
שיר: "הם ההורים שלנו לטוב ולרע ויש איזה חוסר הבנה בסיסי, הרבה פעמים כשמדברים על זכויות להט"ביות בסוף מדברים על 'ומה עם טובת הילד?' זה המשפט הקבוע כשברקע אולי מדמיינים ילד בן שנתיים רץ בפארק לאמהות או לאבות שלו ושם זה נגמר. האמת היא שאנחנו אנשים בוגרים עם דעות שיכולים לדבר את החוויות שלנו. אנחנו קיימים, יש אותנו בגילאים 20-40, אנשים עצמאיים. זו תשובה לכל מי שיוצאים נגדנו כמו ארגון 'בוחרים במשפחה' שאומרים שאסור לתת זכויות ללהט"בים כי תראו מה יוצא מהילדים שלהם, חוסר ביסוס טוטאלי גם מול חוויות מציאותיות וגם מול מחקרים אקדמיים שיש בשפע. אנחנו גם עובדים על מחקר שמתמקד בנקודת המבט שלנו כילדים ממשפחות להט"ביות. זה מה שכולנו יודעים אבל צריך לעגן את זה בקונצנזוס מחקרי. יש עוד הרבה על מה להילחם ויש קולות נגד הקהילה והמון שימוש בנושא של טובת הילד כנגד הקהילה".
בדיוק כמו הורה ביולוגי
"בכל מה שקשור לחוק, למשפחות הלהט"ביות יש פחות נגישות לצדק", אומרת עו"ד מיכל עדן שמלווה את חברי וחברות הארגון החדש. "למשל זוגות הומואים שלא רוצים פונדקאות או לא יכולים לעשות זאת מטעמים כלכליים, ועושים ילד עם אישה. ואז יש הורה שלישי שאין לו זכויות. אם חס וחלילה קורה משהו לילד הוא לא יכול לקחת אותו אפילו לטיפול רפואי".
עדן, לשעבר חברת מועצת העיר תל אביב יפו היא שותפה במשרד עירא הדר שאחראית לתקדים ירוס-חקק ומתמחה בייצוג משפחות להט"ב בישראל. עדן אמנם לא גדלה במשפחה להט"בית אבל היא עצמה אם לבת שאותה היא מגדלת עם בת זוגה לשעבר.
בשנים האחרונות היו מקרים הפוכים של הורים שרצו לבטל את הזיקה ההורית בעקבות פרידה.
עו"ד עדן: "בעקבות הליכי פרידה קשים, המשרד שלי הגיע לביהמ"ש העליון שקבע חד משמעית שאי אפשר לבטל צו הורות. ברגע שאישה או איש מתחייבים לגדל ילד, אין דרך חזרה. למעשה לפני כשנתיים בית המשפט קבע שזה בדיוק כמו הורות ביולוגית. את יכולה לטעון שהאקסית היא אמא גרועה או נוטשת, אתה יכול לטעון שהאקס אבא גרוע או נוטש אבל את עדיין אמא והוא עדיין אבא. ברגע שבנאדם רוצה להיות הורה ומתחיל לתכנן ילד אז חלות עליו החובות, יש לו גם זכויות, אבל חלות עליו החובות שחלות על הורה. אין דבר כזה ביטול.
"כבר אין תביעות כאלה. אם מגישים תביעה כזו לבית משפט לענייני משפחה השופט או השופטת צריכים למחוק את אותה כי יש הלכה מחייבת", מדגישה עו"ד עדן. "אבל יש בעיות אחרות של פרידה ללא צו הורות - בני או בנות הזוג שנפרדו ולא הספיקו לעשות צו הורות ואז האמא הביולוגית אומרת לאם השנייה 'את לא אמא, את לא תראי את הילד'.
"בבית היולדות לא נותנים לשתי אמהות להכריז על אימהותן המשותפת ועדיין צריך לעבור דרך בית המשפט, לצערי. אם זוג לסביות נפרדו ולא עשו צו הורות אז ברוב המקרים תפקידנו הוא להגן בבית המשפט על ההורה הלא ביולוגי. לפעמים אנחנו צריכים להגן על ההורה הביולוגי, למשל אם נולד ילד בעל צרכים מיוחדים והצד השני אומר 'לא, אני לא רוצה לקחת אחריות', אז נדאג לצרכים של הילד, וכמובן הטרנסג'נדרים שהם בשר מבשרנו ומאוד סובלים מאפליה. גם הם מקימים משפחות, יש הורים טרנסים בישראל. אצלי במשרד היה אבא בהיריון, אני עושה עכשיו הסכם הורות בין טרנס לטרנסית. גם טרנסים רוצים ילדים".
שיר: "אלה דברים שקרו לחברי הארגון שלנו. הם לא מקרים שנמצאים רחוק באיזה משרד אלא ממש קשיים בחיי היום-יום שאיתם אנשים עדיין צריכים להתמודד".
פאולו: "אנחנו רוצים לשנות את השיח ואת המודעות, יש הרבה בורות. המטרה להיחשף לאנשים, לגורם האנושי, ללב, לרגש, מעבר לסטטיסטיקה, אלה משפחות לכל דבר. אחר כך תחליט מה אתה חושב על משפחה להט"בית. וזה גם לאנשים מתוך הקהילה, בני 16 ו-18, שהדמיון שלהם על הקמת משפחה לא הולך לשם בגלל החברה. אנחנו רוצים לתת להם את האפשרות לחשוב ולחלום על זה שיום אחד גם הם יוכלו להיות הורים".
הרכב משפחתי: התאומות שחר ואור מתל אביב, אמא+אמא
יתרונות: שחר: "בית שיש בו פתיחות שמאפשרת לגדול עם חופש גדול יותר לנסות, לשאול, לערער". אור: "זכיתי לגדול במשפחה מיוחדת ותמיד ידעתי שיקבלו אותי איך שאני. העובדה שהמשפחה שלי לא טיפוסית בהכרח אפשרה לי פתיחות מחשבתית, קבלה של האחר וכמובן שגם אחלה סיפור לספר במפגשי היכרות".
חסרונות: שחר: "לא חושבת שיש. כל משפחה היא שונה ומגיעה עם הסיפור הייחודי, הדינמיקות ומערכות היחסים. לא רואה חיסרון שנובע ממין ההורה". אור: "יש דברים שלא תמיד מובנים מאליהם, בעיקר במפגשים עם אנשים חדשים. לא תמיד אני מרגישה בנוח לספר את הסיפור שלי, לצערי".
הומופוביה: שחר: "הבועה בתל אביב כנראה עובדת טוב כי לא חוויתי הומופוביה בסביבה בה גדלתי. התגובות היו תמיד חיוביות ומתעניינות ואני תמיד אוהבת לספר על המשפחה שלי. הפעם הראשונה שנחשפתי להומופוביה באופן ישיר היה כשבצלאל סמוטריץ' הגיע לפאנל בחירות בתיכון שלמדתי בו. למרות שהגעתי מוכנה לאמירות שלו זה הצליח להשפיע ולפגוע מאוד". אור: "לאורך השנים כן יצא לי לחוות לא מעט דעות שונות, שמבטלות את המבנה המשפחתי שלי, גם אם לא מהסביבה הקרובה. לרוב אני מתעצבנת מהבורות של הצד השני, כי זה תמיד מרגיש לי שאם הוא ינסה להכיר אותי ואת המשפחה שלי הוא יבין שהוא טועה".
חלק מהקהילה? שחר: "כן למרות שאני סטרייטית". אור: "למרות שאני סטרייטית, מרגיש לי שאני קצת חלק מזה, גדלתי בתוך זה ובגלל זה חשוב לי להיות מעורבת ולהעביר הלאה מה שאני יכולה לתת לילדים שגדלים כמוני".
השאלה הכי הזויה: שחר: "בדייט ראשון סיפרתי שיש לי שתי אימהות והשאלה שכנראה הכי הטרידה אותו היא מי עושה קידוש בשבת? לא היה דייט שני ואגב גם נשים יכולות לעשות קידוש". אור: "אם אין לך אבא איך נולדת?".
הרכב משפחתי: שרון, גדלה בכרמיאל, אמא + בת זוג
יתרונות: "אני גדלה במשפחה שאין בה הגדרת תפקידים מראש, אני יכולה להיות מה שאני רוצה. גם בזוגיות שלי עם בן זוגי יש בינינו שיוויון".
חסרונות: "אני לא חושבת שהמשפחה שלי מושלמת אבל היא לא שונה ממשפחות הטרוסקסואליות שאני מכירה, החיסרון זה שלצערי לא כולם רואים את זה ככה".
הומופוביה: "מהסביבה שלי הרגשתי שזה לא אישיו או דרמה אז כנערה מתבגרת זה נורא הקל עליי. לא הרגשתי חוסר קבלה כלפיי או כלפי המשפחה שלי. אמא שלי התגרשה מאבא שלי שאיתו הביאה אותי ואת שני אחיי. אחרי הגירושים אמא שלי הכירה את בת הזוג שלה והן עד היום ביחד, עם אבא שלי אנחנו לא בקשר. אמא שלי ובת זוגה הגיעו מברית המועצות שגם אז וגם היום זה לא מקום סימפטי במיוחד לקהילה הגאה. זה שהן עלו בגיל צעיר לארץ ויצאו מהארון מאוד אמיץ בעיניי. אני מרגישה שאני ואחיי חונכנו לשאוף גבוה, להיות אמיצים ולעבוד קשה כדי להגשים את המטרות שלנו".
חלק מהקהילה? "ההורים שלי פחות מתערבבים בקהילה, אז אני לא יכולה להגיד שאני מרגישה חלק, במיוחד שלא באמת היה ייצוג או התייחסות לילדים של הורים להט"בים. גם הם יוצאים מהארון לגבי זהות משפחתם אם הם לא נולדים לזה כמו לדוגמא, אצלינו במשפחה.
השאלה הכי הזויה: "שאלו אותי אם זה שאמא שלי לסבית זה אומר שגם אני לסבית. התשובה שלי תמיד היתה שאני פשוט מודעת לעוד אפשרות בחיים".
הרכב משפחתי: רתם, ממזכרת בתיה, אמא+אמא
יתרונות: "הפתיחות שלי והבטחון בזה שאני אהובה. אני חושבת ששניהם הולכים יד ביד. אני חושבת שאם לא הייתי גדלה בתחושה שאין בעולם רצויה ואהובה ממני, לא הייתי גדלה להיות בטוחה כל כך במי שאני, ובהתאם גם לא הייתי יכולה לקבל אנשים ששונים ממני באותה פתיחות והכלה".
חסרונות: "רצה הגורל ואנחנו משפחה של נשים - שתי אמהות ויש לי אחות גדולה בלי אחים בנים. אז למרות שיש סבא ודוד, כן יש חסר מסוים בגברים בבית וככל שאני מתבגרת אני רואה פערים מסוימים בהבנה שלי של סיטואציות חברתיות מול גברים. זה פער שלי ולאחותי היה מאוד פשוט להתגבר עליו ולכן אני לא מוצאת חיסרון משמעותי".
הומופוביה: "באופן אישי, לא חוויתי אף פעם הומופוביה באופן ישיר נגד האמהות שלי".
חלק מהקהילה? "אני מרגישה רגל בפנים, רגל בחוץ. אני סטרייטית, אבל אני התוצר של הקהילה בסופו של דבר. אז כל חוק שעובר או כל אפליה, אני מתרגשת או זועמת כאילו מדובר עלי, כי זה משליך על המשפחה שלי"
השאלה הכי הזויה: "אם הן יודעות מי מהן ילדה אותי".
הרכב משפחתי: יהלי, חיה בבאר שבע, הורות משותפות של אב + בן זוג ואם
יתרונות: "אהבה אמיתית וטהורה שבאמת לא תלויה בדבר. משפחה גאה זו משפחה שעבדו קשה לקיים אותה ולהביא אותה לעולם, כל ילד יודע שהוא לא בא בדרך המקובלת וזה דורש המון מאמץ ורצון. להיות ילד שיודע שעוד לפני שהוא הגיע לעולם קטפו בשבילו כוכבים, הוא ילד שאוהבים אותו בכל מצב".
חסרונות: "מבחינת הרבה אנשים זה לא הנורמה, לצערנו יש עדיין מקומות שילדים ומשפחות גאות חווים בריונות, אצלי זה בא לידי ביטוי בחוסר התחשבות בכמות ההורים או האפוטרופוסים שיש לי, חוסר ההבנה האמיתי לגבי התא המשפחתי שלי מצד הסביבה, שורה קצרה מדי לשם משפחה במילוי שאלונים ומבחנים - זה נשמע צרות קטנות אבל בשביל ילד זה עולם וזו הדרך שלו להרגיש נראה".
הומופוביה: "בילדות שלי הייתי מאוד שמורה ולא חוויתי כמעט שום הומופוביה, ככל שהתבגרתי ונחשפתי לעולם בצבא או במפגש עם אנשים שגדלו באזורים שונים ממני, נתקלתי בבורות. אני לא אגדיר את זה הומופוביה כי אני מאמינה שזה נובע מחוסר ידע והבנה ובושה לשאול ולחקור לבד. אני מאמינה שאנחנו כבר לא נמצאים במקום שבו זו גאווה להיות הומופוב, ברוך השם היוצרות השתנו ועכשיו זו בושה".
חלק מהקהילה? "אני לא מרגישה חלק מהקהילה הגאה באופן ישיר מאחר ואני הטרוסקסואלית. מצד שני אני לגמרי מרגישה שייכת לקהילה ומוצאת את עצמי תמיד מוקפת בחברים מהקהילה והתחביבים שלי תואמים את הקהילה. גם תמיד היה לי ברור שהקהילה היא מה שהביא אותי לחיים ולכן גם אם אני לא מרגישה חלק אני חלק".
השאלה הכי הזויה: "שאלו אותי אם אבא שלי שונא בנות, שאלו אותי אם אמא שלי לסבית, שאלו אותי אם חינכו אותי בבית לאהוב בנים, אם זה גנטי ויש עוד הומואים במשפחה, שאלו אותי אם אני חושבת שאבא שלי הוא פחות אבא כי הוא אוהב בנים ולא בנות, שאלו אותי אם אני נחשפת לדברים סוטים ובעיקר שאלו אותי מה דעתי על אלוהים, שזה מאוד מוזר בעיניי".
הרכב משפחתי: שירה, גדלה בירושלים, שני אבות + שתי אמהות
יתרונות: "ת'כלס תחושה של ייחודיות, של סיפור מעניין שאיתו אני חיה, ולגדול בבית פתוח ומקבל".
חסרונות: "מודלים זוגיים שונים מהסביבה".
הומופוביה: "אני לא חוויתי, אבל אח שלי כן".
חלק מהקהילה? "כן, בסוף זו המשפחה שלי, ואני תומכת ואוהבת את הקהילה. היא סביבי כל החיים שלי".
השאלה הכי הזויה: "בגלל שאני ואח שלי מהורים שונים, תמיד שואלים אותי: 'אז ת'כלס את יכולה לשכב עם אח שלך נכון?'".
