לפני כשבועיים חגגה מירה וייסקופף מקיבוץ עין דור את יום הולדתה ה־100. וייסקופף, שנולדה ב־8.11.1920, שייכת לדור של מקימי המדינה והספיקה לחוות באופן אישי הרבה מהמאורעות המכוננים של המדינה, שעליהם לומדים בספרי ההיסטוריה - החל מהמנדט הבריטי בארץ ישראל, דרך מלחמת השחרור, הכרזת העצמאות, הקמת הקיבוץ ועוד.
"אם להודות על האמת, לא כל כך פשוט להגיע לגיל מאה", היא אומרת השבוע ל'ידיעות העמק', "לא האמנתי שאגיע לגיל הזה. לפני כשנה וחצי היה אצלי קרוב משפחה בביקור והוא אמר, אם תגיעי לגיל מאה נבוא מארצות הברית כדי לחגוג לך".
"תעודה של אישה נוצרייה"
וייסקופף נולדה אחרי מלחמת העולם הראשונה בעיר דרובר שביוגוסלביה, להוריה רגינה ויוסף. היו לה שמונה אחים, שארבעה מהם נפטרו. לארץ היא עלתה בשנת 41', בהיותה בת 21, דרך ארגון ויצ"ו. כיוון שבאותה תקופה כבר לא נתנו ליהודים לעבור דרך סוריה ולבנון, היא עלתה לארץ כנוצרייה.
"התעודה המזויפת של אישה נוצרייה עלתה כמו עשר משכורות חודשיות שלי", היא אומרת. לארץ עלתה לבדה: "זאת היתה בריחה. אבל היא היתה מסודרת - היו לי ניירות בידיים, היה לי פספורט והיה לי הציוד שלי. אמא הכינה לי שלוש מזוודות מלאות, כמו שמקובל להכין לחתונה: מצעים, שמיכות פוך ומעיל טוב". למעשה, כשנפרדה מהוריה לשלום היא לא ידעה שזו הפעם האחרונה שהיא רואה אותם. "לא הבנתי אז את המשמעות של זה שאני משאירה הורים. רק כשילדתי את בני חגי חשבתי על מה שהם הרגישו. אחרי העלייה לא היה קשר עם ההורים. היו געגועים ומשברים". רק בשנת 1948, כשאחיה סלבקו עלה לארץ, היא למדה על גורלם של הוריה ואחותה בלנקה, שנרצחו על ידי הגרמנים.
בישראל היא התאחדה עם אחותה רחל. אחות נוספת, ורה, חיה בבלגרד עם בעלה. הם שמרו על יחסים טובים במשך השנים, היא אומרת, עד שהם נפטרו. היא התאחדה בארץ גם עם בעלה לעתיד שרגא וייסקופף ומשפחתו, שעלו לישראל שנה לפניה. למעשה, הוא זה שסייע לה להגיע לארץ, והוריו מימנו את הנסיעה. לאחר שנישאו נולדו להם שני ילדים, חגי ונועה, שנפטרה לפני שנה וחצי. "היינו נפגשים פעם בשבוע בתל אביב, ברחוב יהודה הלוי", היא מספרת. "היה שם מלון של פעילי תנועה. היינו שוכרים שם חדר בחמישה-עשרה גרוש והיינו מבלים שם בשבתות. הולכים לים, לסרט, אוכלים במסעדה". שרגא נפטר בשנת 84' בגיל 63. וייסקופף איבדה גם נכד, שנפטר בגיל שבע.
מיוגוסלביה היא הגיעה היישר למשק הפועלות בפתח תקווה, שם למדה חקלאות במשך שנתיים. ב־42' עברה יחד עם שרגא לנחלת יהודה, ולעין דור הגיעה ב־48', בהפוגה הראשונה של מלחמת השחרור. "ביום ההתיישבות עצמו הקמנו צריף אחד, את מגדל המים וגדר. עבדנו מהבוקר עד הלילה ובסוף היום חזרנו לנחלת יהודה. ב־49' כבר הגענו לגור פה עם הילדים, אחרי שנבנה בית הילדים הראשון".
במהלך השנים היא עבדה כמדריכה ב'שומר הצעיר', כשכירה בקופת חולים, כלולנית במשק, כמטפלת בבית הילדים, כסניטרית, כמחסנאית, כמרכזת חינוך ועוד. "בכל עבודה שעבדתי ניסיתי למצוא את הטוב והנעים. לא הייתי אדם שמקטר", היא מעידה על עצמה. "ניסיתי לעשות כל עבודה הכי טוב שיכולתי".
היא מקבלת את פנינו בצהרי היום בביתה שבעין דור, יחד עם בנה חגי. יש לה שלושה נכדים וחמישה נינים. חצר ביתה מלאה בפרחים ובצמחים, והיא מספרת על מערכת היחסים האוהבת שלה עם עולם הצומח: "ביני לבין הפרחים בגינה יש קשר מיוחד. הייתי מטפלת בהם כל יום. היום המשפחה עושה את זה. את האהבה לצמחים קיבלתי מאמא שלי, שהיתה חקלאית וגם אהבה פרחים. את הצמחים והשדות אני חיה גם היום. לראות את זה נותן לי הרגשת שייכות".
אז איך זה להיות בת מאה?
"זה מרגש. אני בבית ואני אוהבת להיות בו. לא ראה אותי רופא כבר שנים, אני הרופאה של עצמי. בגיל 75 יצאתי לפנסיה ובגיל שמונים עוד טיילתי והייתי פעילה.
"מאה זאת תקופת חיים ארוכה מאוד. התרחשויות, שינויים והתפתחות. תקופה באה ומסתיימת ותמיד משהו אחר עומד בפתח. בגיל זקנה יש המון זמן לחשוב ולהיזכר, ובו בזמן להעריך דברים בצורה שונה. גם אני השתניתי בזרם הזמן".
וייסקופף, ציונית בכל רמ"ח איבריה, ידעה כבר מגיל צעיר שתעלה לישראל: "נכנסתי לתנועת 'השומר הצעיר' בגיל 14 ביוגוסלביה. היא היתה מאוד חשובה לנו, התנועה. היינו מאוד מגובשים. הושפענו מאוד מכתביו של הרצל, וכשהיתה אופציה לעלות לארץ זו בכלל לא היתה שאלה בשבילי. זה היה חלום ציוני".
את זוכרת את היום שבו הכריזו על הקמת המדינה?
"קשה לא לזכור את זה. בן גוריון הכריז על המדינה והיתה שמחה בלתי רגילה וחגיגה גדולה".
מה את חושבת על המדינה היום?
"הפסקתי להקשיב לחדשות ולדיווחים על מה שקורה כי זה עושה לי מצב רוח לא טוב ואני גם ככה לא יכולה להשפיע בשום דבר כבר. עצוב לראות את כולם נלחמים אחד בשני. צריך להתחשב יותר בחלשים ולא לדאוג לאלה שכבר יש להם. מה אנחנו רוצים בסך הכל? להיות שמחים, מרוצים ובריאים".
"תהיו אתם עצמכם"
אין ספק שלוייסקופף לא חסרים סיפורים לילדים, לנכדים וגם לנינים. אבל מכל מסע חייה, היא חוזרת ואומרת, האהבה הגדולה ביותר היא למשפחה ולקיבוץ. "מהיום שהגעתי לקיבוץ לא עזבתי. לקחתי חלק בכל שלבי בנייתו של הקיבוץ ואני שלמה עם מעשיי ושמחה בתוצאות שהשגנו. הייתי שותפה בדיונים ובהחלטות שקיבלנו. הקיבוץ יקר לי. זה מקום שטוב לי בו. זה המקום האולטימטיבי שבו אני רוצה לסיים את חיי בחיק משפחתי האוהבת.
4 צפייה בגלריה
וייסקופף. "בגיל זקנה יש המון זמן לחשוב ולהיזכר, להעריך דברים בצורה שונה"
(צילום: שרון צור)
קראו עוד:
"הקשר עם המשפחה הוא מאוד חזק. הם מסייעים בכל מה שאני צריכה, מעל ומעבר. הם כל הזמן איתי, מטפלים בי באופן אישי, וזה נותן לי ביטחון. הנינה שלי בת השלוש מבלה פה הרבה ונוצר בינינו קשר הדוק, וזה כיף גדול".
יש לך עוד חלומות?
"שאסגור את עיניי בלי סבל".
תני לנו טיפים, איך להגיע לגיל מאה.
"תהיו אתם עצמכם, תהיו כנים עם עצמכם. אם בחרתם דרך או פעולה, אז להיות בטוחים שאתם רוצים בה ולא מישהו אחר".
עוד כתבות בערוץ - חדשות מיינט העמק
