עצוב לי, חנוק לי, אבל יש לי תקווה בלב. בדיוק בימים אלו אנחנו חוגגים שש וחצי שנים בקיבוץ נחל עוז, שש וחצי שנים מאז שהגענו הביתה. עברנו 13, 14 או 15 סבבים, אני לא ממש זוכר וזה לא ממש משנה. בפועל שש וחצי שנים בהן חווינו לא מעט תקופות ביטחוניות מאתגרות (ובעיקר רוב הזמן היינו בגן עדן) - אך מעולם לא עזבנו.
הבוקר, לצערי הרב זה קרה בפעם הראשונה, וכבד לי בלב, ממש כבד - וכואב. ומילה אחת לממשלת ישראל, להנהגה שלנו - במשך שנים ארוכות אתם מפקירים אותנו ואת ביטחוננו. שש וחצי שנים עברו מאז צוק איתן, ועד היום לא הצלחתם, למרות כל ההבטחות, לדאוג לכך שביום כזה, נוכל להישאר כקהילה אחת, להתפנות לתקופה, ביחד, כדי לשמור על משהו קטן מהחיים שלנו ומהשגרה שלנו ובעיקר על השפיות של הילדים שלנו.
עצוב לי מאוד ש״בזכות״ תושבי ירושלים והמרכז שחווים גם הם כרגע ימים לא פשוטים, פתאום עושים יותר ואולי אפילו נזכה לשקט המיוחל. אני קורא מכאן למנהיגים שלנו - אל תעצרו עד שיובטח לנו ולילדים שלנו השקט שאנחנו כל כך זקוקים וראויים לו. מוטב מאוחר מאשר אף פעם לא…
ועוד מילה קטנה של תודה גדולה לאנשים המופלאים של קיבוץ אשדות יעקב מאוחד, שמארחים אותנו ודואגים לנו. הלוואי שאת הטוב הזה שיש באנשים האלה היה אצל המנהיגים שלנו - ככה הכל היה נראה אחרת ולא היינו מגיעים למצב אליו הגענו.
לעדכונים - חדשות הקיבוץ
