אולם המופעים 'כנרות' בקיבוץ עין גב שימש כבית של הזמר העברי כבר משנת 1995. במקום הייחודי שעל שפת הכנרת התקיימו אחת לשנה, בחול המועד פסח, ערבי שירה סוחפים ובלתי נשכחים. על הבמה הופיעו מיטב הזמרות, הזמרים ולהקות הזמר ובקהל ישבו ושרו בהנאה אלפים שהגיעו מכל קצוות הארץ - מעמך ישראל ועד נשיאי מדינה, שרים, חברי כנסת, אנשי צבא בכירים ושאר מפורסמים.
הרבה שנים לפני שהאולם הפך למוסד של הזמר העברי התקיימו בו קונצרטים, הופעות מחול, אופרות, ערבי להקות צבאיות, מופעים של הגשש החיוור והופעות של אמנים בינלאומיים כמו דני קיי, בי.בי. קינג, מרסדס סוסה ופרנק סינטרה.
האולם המבודד, שנמצא בפינה המזרחית של הכנרת, מקפל בתוכו היסטוריה ארוכה של תרבות ישראלית ובינלאומית עשירה, מגוונת ואיכותית. אין עוד הרבה אולמות בארץ שיכולים להתחרות עם מה שהקירות שלו חוו. לתל אביב יש את היכל התרבות, לניו יורק יש את קרנגי הול, ללונדון את רויאל אלברט הול ולעמק הירדן ולצפון כולו יש את אולם כנרות.
הוא הוקם בשנת 1943, תחילה כאמפי פתוח ולאחר כמה שנים הפך לאולם. במהלך כל השנים הוא נסגר פעמיים בלבד: בפעם הראשונה בגלל הסורים, כחודשיים לפני פרוץ מלחמת שש הימים; בפעם השנייה בגלל הקורונה.
אחרי פסטיבל עין גב של שנת 2019 סגר האולם את שעריו ומאז הוא עומד בשיממונו, עדות אילמת להיסטוריה התרבותית המפוארת שהוא ייצג. במשך שנתיים לא התקיים הפסטיבל והשנה הוא חוזר, אך המארגנים בחרו לקיים אותו מתחת לכיפת השמים ברחבת נמל הקיבוץ.
שלוש שנים לאחר שנסגר יצאנו למסע בעקבות האולם המיתולוגי של קיבוץ עין גב. ניסינו להבין את סוד קסמו, איך הפך - למרות ששנים לא שופץ ולא הותאם לאולמות בשנות ה-2000 - לגאוות הקיבוץ, עמק הירדן ובכלל המדינה והאם חלף זמנו.
גשם על הקהל
בקצה הדרומי של הקיבוץ ניצב לו אולם כנרות. מבנה גדול ולא מרשים מבחינה אדריכלית, שנמצא כמה צעדים מהכנרת היפה והמלאה. המקום יכול להכיל כ-3,000 צופים והכניסה אליו היא דרך שתי דלתות ברזל רחבות.
החלל הפנימי מרשים, אפילו מפעים, אך מיד שמים לב לזקנתו של המקום. אבל זה החן שלו. זה הקסם שבו. כניסה בשעריו היא כאילו כניסה לתוך מנהרת זמן. התחושה היא חזרה לימים של ארץ ישראל הישנה והטובה, שהכל בה היה פשוט וצנוע. יש כאלה שאוהבים את זה, יש כאלה שלא, אבל למרות זאת האנשים נהרו למקום באלפים.
הזמן כאילו עמד מלכת באולם שאירח פעם את הזמר האמריקאי האגדי פרנק סינטרה: רצפה מבטון חשוף, כיסאות עץ ישנים כמו אלו שהיו בבתי הקולנוע בשנות ה-60, תקרה גבוהה, במה גדולה וקירות מבטון חשוף שעליהם תלויות תמונות גדולות של הזמרות והזמרים שהופיעו בו. האולם הזה הוא כל כך קיבוצי ורחוק מכל אולמות המופעים הנוצצים והמבריקים של ימינו.
"גדולי העולם הופיעו בו", מספרת בגאווה חברת הקיבוץ שולה אצלן, "תמיד היתה בו אווירה מיוחדת. הייחודיות של המקום זו האקוסטיקה שלו. הוא נבנה בצורה כזו שלא היה צורך בהגברה משוכללת. היה מספיק מיקרופון ורמקול פשוט. אנשים אהבו לשיר בו. זה היה נשמע מדהים".
לשאלה מה היה הקסם של האולם אצלן לא חשבה יותר מדי וענתה: "היו פה הרבה חוויות בגלל שהמבנה ישן. הגג היה דולף אז כשירד גשם טפטפו מים על הקהל. היתה הופעה שעל גידי גוב ירד גשם. היו הופעות שציפורים נכנסו באמצע ועפו מצד לצד. מאחר שלא היו מזגנים באולם אז היו שנים שהיה חם ומחניק בפנים כי סגרו את הדלתות כדי שאנשים לא ייכנסו פנימה בלי כרטיס. אנשים קיטרו על המצב של האולם ועל הכיסאות הלא נוחים, אבל תמיד הם חזרו".
מה את הכי זוכרת מהאולם?
אצלן: "את ההופעות של הלהקות הצבאיות בשנות ה-70".
חוויה בלתי רגילה
אחת הלהקות שהכי מזוהות עם הזמר העברי היא הגבעטרון מקיבוץ גבע, שהופיעה לא מעט פעמים לאורך השנים באולם. חברת הלהקה אמירה ידין מספרת על החוויה המיוחדת להופיע במקום: "אהבתי מאוד להופיע שם. זו חוויה מעניינת ומרגשת כי האולם מאוד מיוחד. הוא אולם מאוד גדול ותמיד היה מלא מפה לפה. האולם אמנם מאוד ישן, אבל זה לא הפריע לאווירה החגיגית שהיתה שם בכל הופעה כזו. הקהל מכיר את כל השירים של הגבעטרון והיה שר ביחד איתנו; הגבעטרון מתרומם מזה שהקהל שר, זה מעלה אותנו לגבהים מבחינת השירה וההנאה. זו היתה חוויה גם בשבילנו כזמרים וגם בשביל הקהל שבא לשם.
"הופענו שם כל כך הרבה פעמים עם הרבה אמנים שאני כבר לא זוכרת את שמם", הוסיפה ידין, "הופענו גם בפני אנשים מכובדים כמו האחראים על היישובים ושרים למיניהם שישבו בשורות הראשונות באולם. אני לא יודעת איך הפסטיבל יהיה השנה כשהוא יהיה בחוץ, לפעמים זה מוריד מגודל החוויה".
הרבה מאוד זמרות וזמרים הופיעו באולם המיתולוגי כמו גידי גוב, ששי קשת, אבי טולדנו, חווה אלברשטיין, רבקה זוהר ועוד רבים אחרים. הזמר אריק סיני, מהכוכבים הגדולים של שנות ה-80, הופיע פעמיים באולם בשנים האחרונות. הערב הראשון שבו הופיע הוקדש לשיריו של יורם טהרלב ז"ל, שהלך לאחרונה לעולמו.
"היה שם קסם באוויר אפילו בלי לעלות לבמה", נזכר סיני, "היה משהו מאוד צבעוני במקום הזה - הוא ישן ועמוס בחוויות מוזיקליות. היה נהדר להופיע שם והקהל היה נפלא תמיד. זה מקום נפלא להופיע בו ומלא באהבה. היתה שם אחווה של לוחמים. האולם ישן עם כיסאות עץ ישנים, כל מי שזז מהקהל היו שומעים את העץ שחורק ובכל זאת אנשים באו, זה כמו מסורת קטנה. לא רואים שם צעירים מאוד אבל חוץ מקהל צעיר יש קהל גדול שצמא לסוג הזה של ההופעות".
חנן יובל הופיע פעמיים בפסטיבל עין גב לפני לא מעט שנים. בפעם הראשונה הופיע כחלק מההרכב 'החברים של בני' יחד עם ישראל גוריון וצמד הפרברים ופעם נוספת הנחה וגם שר בערב של שירי עם רוסיים.
"כבר עברו שנים מאז שהופעתי בפסטיבל אבל הזיכרון הראשון שעולה לי הוא שלמרות הגודל והרוחב שלו ושהיו בקהל 3,000 איש, היתה בו סוג של אינטימיות וחום", מתאר בערגה יובל, "זה לא היה מקום מרוחק. כשעמדתי על הבמה הרגשתי כאילו הקהל יושב ממש על הבמה. זו היתה חוויה בלתי רגילה. האולם הזה היה קודש והסמל של פסטיבל עין גב עשרות שנים. זה לא אולם קונצרטים מרוחק, זה אולם שבאים לשיר בו ובאים להיות חלק אינטגרלי מההופעה".
הזמר דודו זכאי שהופיע פעמים רבות בפסטיבל ויופיע גם השנה, מספר על האווירה המיוחדת ששררה באולם. "האולם היה מיושן ולא נראה הכי טוב אבל ברגע שנכנס הקהל זו היתה חגיגה גדולה מאוד של זמר עברי משובח. הקהל היה שר בהתלהבות רבה את השירים והשתתף עם האמנים. לפעמים האווירה היתה הרבה יותר חגיגית מהאולם עצמו והיה לי כיף גדול להופיע שם. אני מקווה שעוד נחזור להופיע בו".
הזמרת והשחקנית מירי אלוני הופיעה בפסטיבל פעמיים בשנים האחרונות בערבי מחווה שנערכו לשיריהם של יורם טהרלב ויענקל'ה רוטבליט.
"האווירה באולם היתה נהדרת; אני מאוד אהבתי להופיע שם, זו הייתה חוויה", סיפרה אלוני, "זה אחד מהאולמות הענקיים שיש בארץ, הוא מכיל אלפי אנשים והקהל שהגיע לפסטיבל היה נפלא. זה תענוג להופיע בפני קהל גדול וכשיש לך 2,500 איש הכי איכותיים שיש, בשביל אמן כמוני זה תענוג גדול. גם ההפקה תמיד היתה יוצאת מגדר הרגיל".
גאווה מקומית
אחרי שלוש שנים שהאולם סגור להופעות קשה להעריך מה יהיה עתידו. מצד אחד כדי לשדרג אותו דרושה השקעה כספית עצומה, סכום שאין לקיבוץ, ומצד שני יש כאלה שבכלל היו מעדיפים להשאירו כפי שהוא היום, לשמר את האותנטיות שלו ואת מה שהוא מייצג.
מי שהיטיב להסביר את הקסם של האולם הוא תא"ל במיל' אבי בניהו, חובב מושבע של זמר עברי שהגיע מדי שנה לפסטיבל עין גב.
"היופי שבאולם זה העובדה שמנשבת בו ריח של היסטוריה וכל מה שיש בתוכו", אמר בניהו, היום יועץ אסטרטגי, "הוא הוקם לפני קום המדינה והיה לו את החן שלו. הכיסאות ישנים מעץ וברגע שהכיסא לא מרופד אתה לא הולך לישון ומקשיב לבמה וזה דבר מאוד חשוב. גם לא היה באולם מיזוג אוויר; הוא פשוט ארבעה קירות בלי מיזוג אוויר ובלי כיסאות מרופדים, אני חושב שזה המקום היחיד בארץ שהכיסאות נשארו בו ככה. אני לא יודע אם הקיבוץ לא רצה להשקיע או שהוא רצה לשמור על החן של המקום. זה גם אולם ענק, אין הרבה כאלה בארץ חוץ מהיכל התרבות. היופי היה תמיד בפסטיבל עין גב שהיו מגיעים אליו קיבוצניקים ועירוניים, דתיים וחילוניים, פוליטיקאים ופשוטי עם ורבי אלופים וטוראים ושרים יחד שירה עברית".
הדייג מנחם לב, חבר קיבוץ עין גב, חושב שצריך לשמר ולשפץ את האולם בגלל המורשת העשירה שספוגה בקירותיו ולפתוח אותו מחדש.
"האולם הזה היה אחד האולמות המקורים הגדולים הראשונים בארץ ובזכות חברי הקיבוץ הראשונים התחילו להתקיים בו פסטיבלים וקונצרטים מאז שנות ה-50", אומר לב, "חייבים לשקם ולשמר אותו לטובת כל תושבי עמק הירדן ומדינת ישראל. האולם מביא גאווה לתושבי הקיבוץ ולכל האזור. אני מקווה שראש מועצת עמק הירדן ביחד עם מפעל הפיס ישקמו את האולם הזה וישמרו את הזיכרון שלו כי פה אצלנו בפריפריה אין עוד אולם כזה עם 2,540 מקומות ישיבה. אני חושב שכולם צריכים להרים קול זעקה ביחד עם ראש המועצה ושוחרי המוזיקה בארץ לשקם את האולם שהיה נקודת תיירות לבני ישראל בפסח ובחגים".
אצלן מסכמת: "לא התאימו את האולם לשנים המודרניות כי זה פונקציה של כספים שעין גב לא יכולה לעמוד בהם. מנגד היום עצוב מאוד לראות ככה את האולם".
