"זו היתה שנה שבה ידעתי שאני הולכת לצאת למלחמה ולשרוד, וממש נלחמתי", אומרת לי פרץ (38), תושבת קיבוץ כפר החורש שחלתה בסרטן השד והצליחה לגבור על המחלה.
לרגל חודש המודעות הבינלאומי לקידום המאבק בסרטן השד, אותו מציינים בישראל וברחבי העולם, היא חושפת לראשונה את סיפורה האישי ומדברת בגילוי לב על הטיפולים הקשים שעברה, וזאת במטרה להעלות את המודעות למחלה הממאירה השכיחה ביותר בקרב נשים בישראל.
לאחרונה הצטרפה לקבוצת הריצה 'גמאני רצה' של עמק יזרעאל, קבוצת ריצה לנשים המתמודדות עם סרטן השד, שם היא מוצאת שפה משותפת עם נשים שעברו את אותו מסע מטלטל כמוה.
"הייתי בהדחקה"
פרץ, נשואה ואם לשניים, גילתה באוגוסט 2019 כי היא חולה בסרטן השד. חודש לאחר מכן החלה לעבור טיפולי כימותרפיה קשים שנמשכו שנה עד שהחלימה מהמחלה. "אני נשאית של הגן BRCA1 והייתי בסיכון גבוה לחלות בסרטן השד", היא מספרת, "הייתי במעקבים כל הזמן ובמעקב שגרתי של MRI גילו לי כמה גושים חשודים וכך גיליתי שאני חולה במחלה".
רגע הגילוי שבו בישרו לה הרופאים כי היא חולה במחלה לא היה פשוט. "הייתי בשוק אבל לצערי צפיתי את זה כי הגן שאני נושאת הוא מאוד קטלני. מאותו רגע עבדתי על 'ניוטרל'. אני אמא לשני ילדים ואין לי יותר מדי פנאי לבכות על מר גורלי. ידעתי שאני צריכה לשרוד ושאני לא לבד. עשיתי את כל מה שצריך ועברתי את כל הטיפולים שהיו קשים מאוד".
לאורך כל התקופה הקשה של ההתמודדות עם המחלה שמרה פרץ על אופטימיות. "בהתחלה כשרק גיליתי את קיומה של המחלה הפעלתי את מנגנוני ההגנה שלי כדי שלא אקרוס, הרגשתי כאילו שזה קורה למישהי שלידי וזה לא בדיוק קורה לי, הייתי די בהדחקה ועשיתי הכל כדי לשרוד".
אלו שהיו שם כל העת לצדה היו בני המשפחה כמובן. "בעלי שתפקד מעולה, הבנות שלי והחברות הטובות שתמכו בי, היו לצדי לאורך כל הדרך. גם הקהילה בקיבוץ מאוד תמכה ועזרה לי עם הבנות".
כשאת מסתכלת לאחור על המסע שעברת, מה את חושבת?
"שאני לא מאמינה שאני זו שעברה את זה. רק עכשיו הנפש שלי מתחילה לעכל הכל, זה לוקח זמן. בהתחלה לא נתתי לזה הרבה מקום כי צריך לשרוד. זה תהליך שהוא לא רק פיזי, אלא גם תהליך של ריפוי נפשי שאני עדיין נמצאת בו ונראה לי שאהיה בו עד סוף חיי. אבל אני יודעת שלגמרי אפשר לנצח את זה. חשוב מאוד שכל אחת ואחד יבדקו את עצמם אם הם בסיכון מהמחלה ויהיו אחראים על החיים שלהם ועל החיים של המשפחה שלהם כי הבדיקה הזו מצילה חיים. אני עצמי גיליתי על הנשאות שלי במקרה והייתי בביקורות כל הזמן. זה אמנם לא קל ויש אנשים שמתלוננים שהם כל הזמן צריכים ללכת להיבדק, אבל אין ברירה. אני הולכת כל חצי שנה לבדיקות בעיקר כי אני יודעת שאני לא לבד. אני אמא ויש עליי אחריות. יש לי מזל שיש לי את הבנות שלי כי זה מה שגרם לי לנצח".
יש רגע אחד בתקופה הזו שלא תשכחי?
"הדחקתי המון, יש הרבה דברים שאני מנסה לא לזכור, אבל לא אשכח את המחלקה האונקולוגית במרכז הרפואי מגדלי נצרת שבה טופלתי שהיתה בשבילי ממש כמו בית. כולם שם - מהמזכירה ועד לאחיות ולרופא - נתנו לי להרגיש בבית. הם הסתכלו עליי כבנאדם ולא כאישה חולה או נכה, מה שלשאר האנשים היתה נטייה לעשות ואני לא מאשימה אותם. אנשים חושבים שסרטן מדבק והם קצת נרתעים, אבל הצוות במחלקה ראה אותי קודם כל כבנאדם וזה הדהים וריגש אותי מאוד. בכל פעם שבאתי למחלקה היה לי חיוך על הפנים וזה בזכותם".
שפה אחרת
בתקופה האחרונה הצטרפה פרץ, כאמור, לקבוצה 'גמאני רצה – עמק יזרעאל', שם היא מוצאת שפה משותפת עם נשים אחרות שחוות את מה שהיא עוברת. "כולן בקבוצה מדברות את השפה שלי שהיא כמו שפה אחרת", היא מסבירה, "את לא יכולה לתאר למישהו שלא עבר התמודדות עם מחלת הסרטן וסרטן השד בפרט מה את מרגישה, זה מאוד לבד ומאוד אישי וקשה. בקבוצה כולנו מדברות את אותה השפה וצוחקות על אותם הדברים. זה מאוד מחזק ו'מרים' וגם יוצר חברויות והיכרויות חדשות. אני מרגישה בבית כשאני שם וגם זוכה לעשות קצת ספורט על הדרך".
קראו גם >>>
לדעתך עושים מספיק כדי להגביר את המודעות למחלה?
"התחילה להיות מודעות, אבל זה עדיין לא מספיק. צריך שתהיה יותר מודעות ושיהיו יותר מרפאות של נשים וגברים שיוכלו להיבדק בהן כי יש הרבה אנשים שמחכים לתורים חודשים ארוכים. זה רע מאוד בעיקר לנשאים של הגן שאני נושאת, כאשר כל חודש הוא קריטי. צריך לפתח יותר את הרפואה הציבורית ולפתוח עוד מרפאות בעיקר בפריפריה".
מה למדת במהלך התקופה הקשה הזו?
"להעריך את החיים כמה שאפשר. לנסות לעשות טוב ולהיות בני אדם טובים יותר. חנן בן ארי אומר בשיר שלו 'אני אלוף העולם בליפול ולקום' ואני מאמינה בזה. יש המון נפילות בדרך וצריך לקום מהן. כשחליתי גיליתי שאנשים לצדי תורמים למסע שלי לטוב ולרע ונתקלתי בהמון אנשים טובים שהשתדלתי להיות בקרבתם".
יש לך מסר לנשים אחרות שמתמודדות עם המחלה?
"מישהי מאוד קרובה אליי שטיפלה בבנות שלי מתמודדת עכשיו עם סרטן ואני מנסה מאוד לתמוך ולהיות שם בשבילה כמה שאפשר. אני אומרת לה שהיא אלופה וגיבורה ושעכשיו זו מלחמה ויוצאים מזה. היא אומרת לי שאני המודל שלה ואני עונה לה שאני לא מודל, פשוט עשיתי את זה איכשהו. הבנות שלי, המשפחה, החברים והסביבה שלי הם המודל, אם הם לא היו פה אני לא יודעת איפה הייתי. זה תהליך מאוד לא קל, אבל הוא פתיר ועובר וזה המזל הגדול".
