"לא מצליח לחיות עם זה, לא בחרתי להיות כזה, מפחד שלא אצא מזה ואולי אני שוב הוזה". כך כותב אביב הרשקוביץ מקיבוץ גזית, שסובל מהפרעת דחק פוסט־טראומתית, בשירו 'אלם קרב'.
זה קרה לפני שש שנים. חייו של החייל, שבסך הכל מילא את חובתו והלך לעשות מילואים, התהפכו ברגע. "ביקשו ממני להתייצב בצו 8 ועשיתי את זה. אז איך קרה שפתאום אני הפכתי להיות האויב? המסוכן לציבור?" הוא שואל. עכשיו, אחרי שנים שהסתגר בביתו ונמנע מחשיפה, הוא יוצא במסע הופעות כדי לזעוק את זעקתם של כל הלומי הקרב, שלא מצליחים להשמיע את קולם.
אנחנו נפגשים בבוקר יום ראשון בקיבוץ גזית. הרשקוביץ מקבל את פנינו במשקפי שמש ובמעיל עור שחור ומוביל אותנו לביתו. את הריאיון הוא מעדיף לערוך בבית. הוא לא אוהב להסתובב ברחבי הקיבוץ. כשהוא אומר "בית", הכוונה לחדר שלו, שבו הוא מרגיש בטוח יותר. הוא למעשה העביר את חייו לחדר, שם הוא נוהג לבלות את מרבית היום, לצד הגיטרה - שהתגלתה כתרופה היחידה לנפש הפצועה שלו. "מעט מאוד אנשים נכנסו לפה", הוא מודה.
במבט ראשון מתגלה בחור מרשים, אינטליגנטי ורהוט. בטח לא אחד שמנהל את חייו בחדר השינה כאילו זה הבונקר של המוצב. בסוף הוא יגלה כי ההקפדה על מראה מטופח היא ככל הנראה הצורך לכסות על הפגמים.
הרשקוביץ, מורה במקצועו, המשיך ללמד עד לפני כשנה, למרות מצבו. עד לרגע שבו קיבל התקף חרדה מול התלמידים שלו - ומאז סומן כמי שאינו כשיר לעבוד מול ילדים. האיש שחירף את נפשו למען המדינה מקבל היום יחס כאילו היה אויב שלה.
מה קרה בבית הספר שהביא להפסקת עבודתך?
"זה קרה בפורים. באחת ההפסקות ילדים זרקו חזיזים. לא יודע אם יצא לכם להתאמן עם רימון, אבל חזיז זה נשק לכל דבר. קיבלתי התקף, פרפרתי על הרצפה. הזמינו אמבולנס ומאז לא חזרתי ללמד. אני יכול להבין אותם", הוא מוסיף, "זה לא נראה טוב מול הילדים".
"מאותו רגע התחרפנתי"
הרשקוביץ בן ה־42 נולד ומתגורר בקיבוץ גזית. בנם של אורה ז"ל ויענקל'ה הרשקוביץ, ואחיהם של התאומים צפריר ושגיא, שמבוגרים ממנו בחמש שנים. כילד ניגן בלהקת רוק עם חבריו בבית הספר ולמד במגמת מוסיקה. את שירותו הצבאי עשה בפלס"ר 7 בחיל השריון. "זו היתה תקופת השהות בלבנון", הוא מספר. ב־99' השתחרר מהצבא ואחרי כחצי שנה של עבודה מועדפת בקיבוץ עזב לארצות הברית, בתקווה לעשות את "המכה הגדולה". כשחזר לישראל ולקיבוץ הלך ללמוד קולנוע ואנימציה במכללת תל חי, והחל ללמד קולנוע באחד מבתי הספר באזור. בהמשך לימד גם היסטוריה, מזרח תיכון, תקשורת, רדיו ומוסיקה. "כשהתחלתי ללמד קולנוע אמרו לי ללכת ללמוד הוראה כדי שאוכל להישאר וללמד בבית הספר. נרשמתי ל'אורנים' ועשיתי תעודת הוראה בהיסטוריה ובתקשורת. בשנה האחרונה לתואר, כשאני בזמן העבודות והמבחנים ובמהלך הסטאז', קיבלתי צו 8 ל'צוק איתן'". אז הוא עוד לא ידע שהחיים עומדים בעוד רגע להתהפך עליו.
מבצע 'צוק איתן' התחיל ב־8 ביולי 2014 ונגמר ב־26 באוגוסט. הרשקוביץ שירת במילואים כמש"ק. "שמו אותנו עם יחידה מסווגת", הוא מספר. "שהינו במוצב שהוקם במיוחד למבצע בפאתי סג'עייה, ורוב הזמן היינו צריכים לברוח מפצמ"רים. היינו חשופים. המחבלים ראו אותנו שם ולנו לא היה מיגון. היו לנו שקיות יוטה שאיתן חפרנו לעצמנו בורות כדי להסתתר. לא הפסיקו לפצמר אותנו ואנחנו היינו עסוקים בלהתחבא ולרוץ מצד לצד. ההרגשה היתה של פחד אלוהים. כל יום הייתי בטוח שזה הסוף. כל בום, כל אזעקה או מטוס הייתי משוכנע שזהו".
אבל הבום האמיתי הגיע כאשר ראה חיילים נהרגים לידו. "עבר פצמ"ר באמצע מעגל של חיילים שהייתי איתם, ומאותו רגע התחרפנתי", הוא אומר. "אחר כך שמעתי שתלמיד שלי, גיא בויילנד שלימדתי בתיכון, נהרג לא רחוק מאיפה שהיינו. לימדתי אותו מגיל צעיר עד כיתה י"ב. אני זוכר אותו עם תלתלים ג'ינג'יים, הוא ניו זילנדי וגם כן מוסיקאי. קיבלתי את ההודעה כשהייתי בפנים וזה גמר אותי. אני לא ראיתי בו חייל מזוקן במדים, אני ראיתי אותו כילד שלימדתי, וזה הרג אותי".
מתי הבנת שאתה הלום קרב?
"לא הבנתי. למרות שקרו לי כל מיני דברים מוזרים, לא רציתי להכיר בזה שאני הלום קרב. אני זוכר שחזרתי ברכבת מאשקלון. היא היתה ריקה מאדם, חוץ ממני לא היה אף אחד בתחנה. פינו את כולם וזה נראה כמו עיר רפאים. באחת התחנות עלו אמא וילד ולילד היתה במבה ביד. האמא אמרה לו 'תראה, הנה חייל גיבור' וביקשה שיכבד אותי בבמבה, והילד הסתכל עליי ופשוט נבהל והסתתר מאחורי אמא שלו. כשהם הלכו והרכבת התחילה לנסוע ראיתי איך אני נראה בהשתקפות של החלון, והבנתי למה הוא נבהל.
"כשחזרתי הביתה לא הבנתי מה קורה. המעבר החד הזה, מעזה לקיבוץ, היה מאוד מוזר. הגעתי וראיתי אנשים בבריכה ושהכל ממשיך כרגיל, וזה היה מוזר. אני זוכר שרציתי לעשות מלא דברים אבל פשוט לא הצלחתי", הוא מספר. "רציתי לבקר את ההורים של גיא בויילנד, אבל לא הצלחתי. הגעתי עד הבית שלהם ולא הצלחתי לצאת מהאוטו. הרגליים לא נתנו לי. הייתי ממש משותק".
איך התחילה התסמונת?
"התחילו התקפים דיסוציאטיביים. התקף שבו אתה מתנתק מהמציאות. למראית עין אני פשוט מפרפר על הרצפה ולא נמצא פה. המוח שלי בעזה. הייתי מתעורר בכל מיני מקומות ולא מבין איך הגעתי לשם. לא ישנתי המון זמן במלחמה וחשבתי שזה בגלל זה. אבל גם כשהגעתי הביתה לא הצלחתי לישון וכל הזמן היו לי חלומות רעים. כל המראות היו חוזרים אליי ולא הייתי ישן בלילות. הייתי מסתובב כל הלילה. אבא שלי ראה שלא הייתי במיטבי אבל הוא לא ידע מה עובר עליי וגם לא רציתי להדאיג אותו, כי לא האמנתי שאני בבעיה. אמרתי, חלומות רעים זה הגיוני. לא הכרתי הלומי קרב לפני כן. ראיתי את זה כמו כולם, בסרטים".
"אין תרופה לזיכרון"
רק כשהגיע לראשונה לבית החולים אחרי התקף, הרשקוביץ התחיל להבין שהוא בבעיה. "נבהלתי מאוד להתעורר שם. הבנתי שלא מדובר בדקות אלא בשעות שאני בעולם אחר. לא הגעתי לאחד השיעורים וניסו לברר איפה אני. אחת המורות בקיבוץ נכנסה אליי הביתה ומצאה אותי מתחת למיטה. פינו אותי לבית החולים והבינו שזה PTSD, ומאז התחלתי תהליכים שלא נגמרים עד היום.
"אחד ההתקפים הראשונים היו כשדיברתי עם חבר ב'מועדון לחבר' ואז עליתי על האופניים, ואחרי זה אני לא זוכר כלום - רק שהתעוררתי כולי מזיע ורועד מול עץ שנמצא שלושה קילומטר מהמועדון".
אחרי הידיעה הקשה שגם הוא נכנס לסטטיסטיקה של הלומי הקרב, הגיעה ההבנה הקשה אף יותר - שלמעשה אין עבורו טיפול. "כשאמרו לי שאני לוקה בתסמונת הזו אמרתי וואו, מה זה אומר? מה עכשיו, והאם יש טיפול? וכשהתעלמו מהשאלה הבנתי שאין. כי אין תרופה לזיכרון. אי אפשר למחוק אותו. עשו לי טיפול אחר שיכול לעזור לי להתמודד עם ההשלכות אבל המצב לא השתפר, להפך, רק התדרדר. ואז התחילו גם הדכאונות וההרס העצמי".
מה זה אומר, הרס עצמי?
"לפני שנתיים הפוסט טראומה התחילה לחרפן אותי ורציתי שיקרה לי משהו רע. זה היה גם אחרי הסיפור עם החזיזים בבית הספר ותקופה שלא עבדתי, והיה לי ממש רע. לא קיבלתי טיפול חוץ מהידרותרפיה והתחיל הרס עצמי. לא יכולתי להרוג את עצמי, אבל כל מה שרציתי זה שתיכנס בי משאית או משהו, שיפסיק את הסבל. ההרגשה הזו של התקף חרדה, שאתה בטוח שאתה בהתקף לב והולך למות, היא נוראית. כולם אומרים לך שזה רק בראש שלך, אבל אתה לא שולט בזה. הגוף כל היום בסטרס, והוא מגיב בהתאם". הוא מצביע על הרגל שלו, שרועדת ללא הפסקה. "אני לא מרגיש את זה. רק מדי פעם אני שם לב שאני רועד. מרוב שהגוף דרוך יש לי כאבי תופת. הדריכות הזו מעייפת. עברתי כבר שבע משפחות של כדורים, אבל זה לא ממש עוזר. ואני עדיין לא נרדם, גם לא עם הקנאביס. אני לא נהנה ממנו; אני אפילו די מפחד לעשן אותו".
בשלב מסוים ואחרי התייעצות עם כמה גורמים בקיבוץ הוחלט כי הרשקוביץ צריך להתאשפז. "לא רציתי", הוא אומר. "פחדתי. זה נראה כמו בסרטים. אבל אמרו לי שזה או זה או שלא אוכל לחזור לעבוד כמורה, אז הסכמתי. הייתי שם כחודשיים, ולא היה לי קל. שם היתה הפעם ראשונה שפגשתי הלום קרב. עד אז לא העזתי לפגוש אותם. לא רציתי לשמוע על זה. איפשהו תמיד היתה לי תקווה שיגיע היום ומשהו יעזור לי. שההתקפים והפחדים ייפסקו ואני אחזור לישון ואוכל לנהל חיים מחוץ לבית ולפגוש אנשים. היום כבר אין לי בכלל תקוות. אני עדיין מתעורר כל עשר דקות בממוצע בלילה. במיוחד בימים שהמטוסים של חיל האוויר עוברים בארבע בבוקר. בחודש האחרון עברתי עשרות התקפים. אני ישן בלילה עם 'בוב ספוג' בטלוויזיה, כי פעם אחת כשהתעוררתי באמצע הלילה עברתי למצב זחילה וחיפשתי את הנשק. ישנתי אז אצל חברים שראו אותי, ומאז אני לא ישן אצל אחרים".
"כאב לי על אבא שלי"
כמו בריאיון, כך גם בשיעורים שלו - הרשקוביץ ריתק את תלמידיו. גם שנים אחרי הוא עדיין שומע איך השפיע עליהם. "הורים, תלמידים לשעבר ואפילו סבים תמיד אומרים לי או לאבא שלי כמה השפעתי כמורה. כשקיבלתי את ההתקף האחרון פינו אותי לבית החולים. אני הייתי מחוסר הכרה אבל היתה שם מישהי ששמעה את אבא שלי אומר 'אביב הרשקוביץ' והיא אמרה לו 'תדע לך שלמדתי אצלו בכיתה ח' ואני זוכרת כל שיעור ושיעור שהוא לימד'. אהבתי מאוד את ההוראה והייתי טוב בזה, אבל כשאתה לא בא טוב בעין עם המחלה שלך, אז זו בעיה".
אחרי שנים של שתיקה, להרשקוביץ היה חשוב לקיים את הריאיון הזה בשבילכם, הקוראים. בשביל החברה, שמסרבת לקבל אנשים כמוהו. המבטים, הפחד וחוסר ההבנה כלפיו משגעים אותו לא פחות מהזכרונות מעזה. כאילו לא מספיקה מחלתו, הוא נאלץ להתמודד גם עם החברה ששופטת אותו מכל עבר.
"התחילו התקפים דיסוציאטיביים, שאתה מתנתק מהמציאות. אחד ההתקפים הראשונים היו כשדיברתי עם חבר ב'מועדון לחבר' ואז עליתי על האופניים, ואחרי זה אני לא זוכר כלום - רק שהתעוררתי כולי מזיע ורועד מול עץ שנמצא שלושה קילומטר מהמועדון"
"שמעתי אנשים שחושבים שאני עלול לפגוע בילדים שלהם, כאלה שאומרים אבל מה אם הוא ישתגע ויחשוב שאנחנו חיזבאללה. זה מעצבן". למעשה, התחושה הזו - שהוא לא שייך לשום מקום ושכולם מסתכלים עליו כעל חריג בנוף - הביאה אותו להסתגר בביתו. "אני יוצא מדי פעם, עושה את הסידורים שלי וחוזר. אני לא אוהב להסתובב. היתה פעם אחת שפגעה בי ממש", הוא מספר. "קיבלתי התקף במתחם בעפולה, רגע לפני שנכנסתי לאוטו שלי. חשוב להדגיש שההתקפים לא יכולים לפגוע בנהיגה שלי. הגוף יודע לשמור על עצמו וממשיך להתנהג כרגיל. אנשים שראו אותי הזמינו אמבולנס וזה הכי גרוע, כי אין מה לעשות איתי במיון - סתם מחזיקים אותי שם. אחרי כמה שעות, כשחזרתי למציאות, שמעתי זוג מאחורי הווילון שהיה לידי והאישה שאלה את בעלה, 'הוא התעורר?' הוא שאל 'מי?' והיא ענתה לו 'המורה המשוגע'. הדרך מ'הלום קרב' ל'משוגע' היא קצרה. כאב לי בעיקר על אבא שלי. הוא תומך בי מאוד וכואב לי עליו שהוא רואה אותי במצבים האלה".
מה אתה מצפה מהחברה?
"שיפסיקו לחשוב שאנחנו מסוכנים או מצורעים. נכון, אני צועק מתוך שינה, אבל אני לא יכול לפגוע באף אחד ואנשים לא מבינים את זה. וגם שיתנו לנו צ'אנס. אני מבין שכנראה לא יעסיקו אותי יותר בשום מקום. אם בבית הספר לא יכולים להעסיק בנאדם כמוני בגלל ההתקפים, מי כן יעסיק אותי? התקף אחד ואני אאוט. מי ירצה את זה על הראש? אני כל הזמן בדריכות הזאת והרעידות, אני יודע שזה לא נראה טוב. אני קולט מבטים. אני עומד לסיים את מעון היום ולא יודע מה הולך להיות איתי, וזה מפחיד".
יש לו עוד בקשה: "המדינה צריכה להפסיק את המנהג הזה של זיקוקים ופיצוצים. אני לא מבין מה כל כך שמח ברעש הזה. כשאני שומע את זה אני מתחרפן". בבית האחרון בשיר 'אלם קרב' הוא כותב, "קול פיצוץ מחזיר לשם, עוד מטוס דורך אותי מוכן, נפצים בערב חג, אתם שמחים, אני משותק".
"המדינה שכחה אותי"
לטענת הרשקוביץ הוא לא מוכר במשרד הביטחון כהלום קרב כי פחד להיכנס לתהליך הזה.
אתה מרגיש שהמדינה בגדה בך?
"היא לא בגדה בי, היא פשוט שכחה אותי. אפשר להגיד שהשאירו פצוע בשדה הקרב, ולא אחד. היה הלום קרב אחד מיום הכיפורים שאמר לי שמהמלחמה הכי כדאי לחזור מת, כי רק אז יתייחסו אליך. מה שהכי מרגיז זה שיש טיפול שהאמריקאים פיתחו אחרי המלחמה באפגניסטן ובעיראק, שנקרא M.D.M.A. עשו איתו המון ניסויים על חיילים וזה עשה פלאים. אבל הטיפול הזה פשוט יקר מדי".
עד שיימצא הטיפול שיציל אותו, המפלט שלו הוא המוסיקה. "כשאני מנגן בגיטרה אני במקום אחר לחלוטין. הכל נמחק. זה ה'הפי פלייס' שלי. לפני ה־PTSD הייתי מופיע עם להקות, בין אם זה כגיטריסט או כסולן, וחזרתי לעשות את זה, למרות שהמתח לפני ההופעות הורג אותי. אבל ברגע שהאצבעות מתחילות לרוץ על הגיטרה, הכל עובר". החיבור למוסיקה הביא אותו להוציא כבר שלושה שירים שנוגעים לפוסט־טראומה. מלבד 'אלם קרב' שעדיין לא יצא לאוויר הוא הוציא גם את השירים ONE MOMENT ו־SHELL, שאותם הקליט יחד עם ניצן בן זאב - מי שהיתה המנהלת שלו בחטיבת הביניים ומלווה אותו עד היום.
בעקבות השירים שיצאו מעמקי נשמתו, רעות קדוש - המטפלת שלו בההידרותרפיה, שאותה הוא מגדיר כאחד האנשים הכי קרובים אליו, יחד עם בן זאב ואביו - דחפה אותו להתחיל להופיע. מכאן נולד המופע 'Complex PTSD'. הרשקוביץ התחיל להופיע בעיקר באזור הצפון, אבל לאחר כחודש של הופעות התחיל הסגר השני, שקטע את המסע. "זה ביאס אותי מאוד, כי כבר נקבעו הופעות גם הלאה. איך שזה התחיל זה ממש עבר מפה לאוזן. בסוף המופע היו ניגשות אליי רק נשים, ולא גברים. כנראה גברים רואים אותי ואומרים, אוי לי. הם מפחדים שזה יתפרץ גם אצלם".
המטרה, מבחינתו, ברורה - להעלות את המודעות כלפי הלומי הקרב. "חלק מהשירים הם גם קאברים שמגדירים את המצב שלי. כשאני מנגן טוב לי אבל במופע הזה אני ממש מתרגש. כי אתה מרגיש שאתה ממש נותן את עצמך. אני גם מאפשר לקהל לשאול שאלות. לא אכפת לי להופיע גם מול שני אנשים בסלון, ואני גם לא מבקש כסף בהופעות. שכל אחד ייתן כמה שהוא רוצה, אם הוא רוצה. רק תתנו לי את ההזדמנות להסביר את מה שהרבה אנשים לא יכולים. החשיפה לא קלה לי וגוררת לילות לבנים, אבל חשוב לי להסביר. אני לא חושב שאני גיבור ושונא שאומרים את זה. לא עשיתי שום דבר הרואי חוץ מלנסות להציל את החיים של עצמי, אבל אני גם לא מוכן להיות המצורע. לחזור מהמלחמה ולהפוך להיות המפלצת".
מה החלום שלך?
"להיות בנאדם נורמלי. שיסתכלו עליי נורמלי. אני רוצה משפחה, להרגיש חלק מהחברה. לא רוצה להרגיש זר וחולה".
יענקל'ה הרשקוביץ, אביו של אביב המלווה אותו באופן צמוד מאז המלחמה, מספר אף הוא על המצב המורכב של האנשים שנמצאים בצללים. "עם מה שהלומי הקרב ומשפחתם צריכים להתמודד אני לא מאחל אפילו לשונאים שלי", הוא אומר בכנות. "זאת צרה כואבת שקשה להתמודד איתה. הילד הזה היה מאוד מוכשר. באחד ההתקפים שהיו לו והוא פונה לבית החולים ניגשה אלי מישהי ממגן דוד אדום ואמרה לי שאביב היה המורה שלה וכמה הוא השפיע עליה. גם בבית יש לו המון גביעים שהתלמידים שלחו לו. הוא היה מורה מאוד מוצלח".
עד כמה מכעיס אותך היחס שמקבל הבן שלך מהחברה?
"זה כואב. את כל הטיפולים הנדרשים אני מימנתי. בשביל הבן שלי אני מוכן לתת את החיים שלי. רק עכשיו התחילו לצאת סרטים וסדרות על כל הנושא הזה ואנחנו רואים כמה אנשים יש כמו אביב שלא מתייחסים אליהם, וזה קורע אותי. אני לא מאמין שזה היחס של המדינה כלפיהם".
כעת הוא רואה את בנו ממשיך להילחם בקרב אחר, הקרב על חייו, ויוצא במסע הופעות. הוא מודה שאין דבר שמרגש אותו יותר מלראות את אביב שם, על הבמה. "זה מאוד מעודד לראות את זה. מסתבר שהמוסיקה היום הפכה להיות הדבר העיקרי בחייו. באחד החגים לפני הופעה הוא קיבל התקף, ועם כל הרעידות הוא הצליח להופיע, ואנשים לא הרגישו בכלל. אני גאה בו כל הזמן. אני יודע מי הילד הזה היה ומי הוא היום ומה הכישורים שלו. יש לו כישורים גם בציור, שזה משהו נדיר. אני ממש גאה בצורה שהוא גם מנסה להתמודד. הוא מנסה לשקם את עצמו והמזל שלו ושלי שהיו מורים שהכירו אותו מתקופת בית הספר ועד היום הוא נמצא איתם ביחסים מאוד טובים".
